החיים הם חוויות קטנות של לעשות לפחד - דווקא

יש מצב והבויי פרנד לא יתגייס לצבא,

שלחו אותו לאיזה בית חולים בעיר אחרת ל"בדיקות",

ויש מצב הוא ישתחרר מצבא.

כמובן שאני שמחה וכל זה,

אבל יש גם בעיות עם זה.

כי אני מופיעה, אני רוקדת, וגם ריקודיי זוגות,

ותהיה לי הופעה פה באזור... ואני הולכת לרקוד עם ידיד שהיה מאוהב בי פעם.

ואפשר להגיד עדיין מאוהב.

והבויי פרנד כ"כ לא רוצה שאני ארקוד איתו, הוא בכלל לא רוצה שאני הצא עם החברים שלו.

שמישהוא יגע בי לא משנה איך ולמה.

אוליי הוא קצת מגזים. אבל ככה אני גם רואה בדרגה כלשהיא שאכפת לו ממני!

אני חושבת שאני אוהבת אותו, אני לא אוהבת כמו שאהבתי לפני שנה.

אוהבת פשוט בצורה שונה.

יש לי משיכה לאלה שהם לא ניתנים להשגה.

ואותו השגתי... למרות שזה היה מאוד קשה, ולקח דיי זמן ומעמצים,

אבל דוגרי? קיבלתי אותו.

הוא כולי שלי.

והינה כבר נגמר כל האדרינלין שהיה.

אבל אני גם לא מתארת איך אני אמשיך בלעדייו... זה פשוט ישבור אותי. |:

שיחה עם ידיד.

`כל אחד מגיע לרגע קריטי בחייו בו לא נותר לו אלא לבחור בדרך אשר
בתכליתה תשנה את מהותו,
 גורלו ועולמו,
 דרך שתשנה את כל חייו.
 יש האומרים שאדם ניצב ברגעים כאלה רק פעם בחיים.
אני טוען שכולנו ניצבים ברגעים הקריטיים בכל יום בחיינו,
לעיתים אף מבלי לדעת אלו רגעים הם קריטיים עבורנו,
 ומהן ההחמצות שעליהן שילמנו בעבר,
 ההחלטות שהחלטנו לבחור,
 אני מאמין בחיפוש אחר המשמעות`.
( עמית אופיר).

כבר שנה שאני גרה פה,

בדיוק שנה ואיזה שבועיים, הזמן עובר כלכך לעט, כלכך מעיק.

לפעמים בא לי פשוט לצרוח.

אני לא יכולה להבין בכלל מי אני, מה אני רוצה, צריכה.

החיים האלה פה, שונים לגמריי מהחיים הקודמים.

פה... אין לי באמת חברים. לא זה לא שאני איזו אחת שתמיד לבד.

מקיפים אותי מלא אנשים, אבל כולם כל כך צבועים.

אלה אנשים שאני בכלל לא בוטחת בהם.

אוקיי אוליי רק אולג.[הבויי פרנד]

הם כאלה רכלנים!!! ה' ישמור.

כל אחד מוצא מה להגיד עליי מאחוריי הגב.

זה כלכך מעצבן!

ותמיד זו הקינאה. לא ממש נעים להגיד ככה, כי אני נשמעת ככה מתנשאת.

אבל זה באמת ככה.

כל אחת מקנא אותי לידידים שלה, או חברים.

וזה מבאס. כי הן לא מבינות שאין לי איתם כלום ולעולם לא יהיה.

והידידים שלהם אחר כך נעלבים עליי כאני לא רוצה לצאת איתם!

הן מסתקלות עליי בכזו קנאה כשאני מתלבשת יפה או משהוא.

באמת, לעולם לא תזכי פה לאיזו מחמאה נעימה מחברה.

וזה כלכך חסר!

כי נמאס לי רק מצומת לב של בנים!

אני רוצה חברה. מישהיא שתיתמוח! שתהיה לצידי!

יש אחת שאנחנו תמיד יחד. בבית ספר. ובכל מקום.

אבל? אני לא בוטחת בה.

היא לעולם לא תגיע לרמה של חברה הכי טובה.

אני חושבת שבכלל לא תהיה לי יותר חברה אמיתית.

אני מפחדת רק מלחשוב על זה.

הבדידות הזו שמציפה אותי לפעמים פשוט מוציאה אותי מדעתי.

כולם חושבים שאני כזו חזקה, אחת שלא נשברת.

אפילו פעם דיברתי עם אולג בפלאפון...

הוא: אני מתגעגע אלייך.

אני: גם אני, אני רוצה לראות אותך.

הוא: גם אני מת לראות אותך, אבל אני עוד בעבודה, אני אהיה מאוחר יותר.

אני: אני כבר בוכה פה.

הוא: דיי עם הציניות שלך, את לא יכולה לבכות, את לא יודעת לבכות.

אני: למה לא?

הוא: כי תביני... את אישיות חזקה!

אני לא יכולה לבכות? כן אוליי אני יכולה להיות חזקה בכמה מהמקרים שלי בחיים.

אבל אני יכולה גם להיות כלכך בכיינית.

בעיקרון? אף אחד פה לא ראה אותי בוכה.

בהתחלה כשהגעתי לפה. לרוסיה.

ילדה אחת אמרה לי...

"כשראיתי אותך, חשבתי שאת אפילו לא יודעת לחייך, נראית כלכך רצינית, ועכשיו אני רואה שאת דווקא אחלה"

הייתי בהלם.

אני נראת כלכך עם לב של אבן?!

אני כלכך לא כזו.

פאאאאק. למה הגעתי למצב כזה?!

מי אני בכלל? מה אני? מ אני עושה פה? תחזירו אותי חזרה.

לארץ ישראל! לחברות שלי! לחצי השני של המשפחה שלי! לידידים שלי! ב.ב.ק.ש.ה!

אני מתחננת.

לכעוס , זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים

אבל האם אי פעם אני אוכל להפסיק לנסות..?

בזמן האחרון יש עומס נוראי בלימודים
והמורים בכלל לא עוזרים,
את הרוב אנחנו לומדים בעצמנו.
למשל למחר צריך ללמוד 5 נושאים במקצועות שונים,
ואצלנו ללמוד נושא... זה באמת ללמוד!
עם כל הפרטים...
חרא.
וגם כן הבויי פרנד שלי והסצנות שלו,
לפניי כמה זמן נרשמתי לחוג ריקודים כזה,
ויהיו ריקודייי זוגות והזוג שלי יהיה ידיד שלי שהיה פעם מאוהב בי... \:
ואולג לא ממש אוהב את זה.
אז אתמול לא עניתי לו פעמיים... ביג דיל.
שלח לי הודעה :"יופי עכשיו את גם מאגנרת אותי, בהצלחה לך עם הבן זוג שלך לריקודים"\:
מה הקטע?!
אבל יש גם דברים טובים.
קניתי פלאפון... NOKIA 5310
חמוד כזה...
אז עכשיו יש מצלמה... אז גם תמונות.[;

ליד השער של הבית [:

זהוו. [: