נמאס לי לרצות את כולם . לנסות לעשות את כולם מאושרים . נכון , זה חלק ממני . אבל חאלס . אנשים כל הזמן לוקחים ולוקחים ולוקחים בלי הפסקה . ונותנים משהו ? כלום .
נכון , אז צריך לתת דברים מהלב , מרצון . אבל שאנשים מתחילים להפוך את זה להרגל . גם לי מותר להגיד - עד כאן !
אנשים מתייחסים אליי כאילו אני חייבת להם משהו . וזה ממש לא ככה . נכון , גם אני לא צדיקה כזאת שאני יכולה לדבר על אחרים אבל עליי לא . אבל ראבק אנשים ! אתם מגזימים בתגובות , בהתנהגות . לא זכור לי שאני מתנהגת ככה .
שאני פוגעת , אני יודעת ואני מרגישה גם שאני פוגעת . גם אם אני הכי מנסה להכחיש את זה שבעולם .
אני מבקשת סליחה , גם אם זה הדבר הכי קטן שעשיתי . אבל שאנשים אחרים פוגעים בי ועוד מודעים לעובדה הזאת שהם פגעו בי ולא מבקשים סליחה ומתעלמים כאילו לא שמתי לב שלא יצפו ממני לסליחות .
אני יודעת מתי לבקש סליחה , וכן , זה לוקח זמן . אני מ"האנשים האלה" שקשה להם לבקש סליחה ושזה בא להם בקלות . שאני אומרת סליחה בציניות ולא באמת מתכוונת , זה יוצא חלק . אבל שאני באמת רוצה להתכוון לזה , המילים נתקעות לי בגרון . אני לא מצליחה להוציא את המילה הזאת - סליחה . למה ? כי זה קשה לי .
אני זוכרת , שכשהייתי קטנה והצקתי לאח שלי (והוא כמובן הלך והלשין) , אז אמא ואבא ביקשו שאני אבקש סליחה .
אני זוכרת שבאותה השנייה שביקשתי סליחה בכיתי ורצתי לחדר . קשה לי לבקש סליחה . מאוד . בגלל זה אני משתדלת לא לפגוע באנשים . ושאנשים פוגעים בי , אני בד"כ מבליגה , מתעלמת . אולי הם ישנו ת'התנהגות ? אולי הם ישתנו בכלל ? אולי אם אני אגיד להם משהו הם יצרחו עליי ? אולי אם אני אגיד משהו שמפריע לי הם יצחקו ? אולי הם יתעלמו ? כ"כ הרבה דברים עוברים לי בראש . גם שאני מבקשת סליחה זה ככה . אולי אם אני אבקש סליחה , הבן-אדם שאני מבקשת ממנו סליחה יתחיל לצחוק ? אולי הוא יתעלם מהסליחה שלי ?
אולי הוא יחייך ? אולי הוא יצרח עליי מול כולם וישפיל אותי ? אולי הוא יבין ויסלח ? אולי הוא לא ידבר איתי יותר ? אולי הוא ימשיך להיות חבר שלי למרות הכל ? אולי הוא לא ירצה ? זה לא קל לבקש סליחה . במיוחד לא פנים מול פנים . אבל אני כבר ילדה גדולה , אז מצפים ממני ליותר . לעמוד מול הבן-אדם , להסתכל לו בעיניים ולהגיד :
"אני מבקשת סליחה . על כל מה שעשיתי . על שצחקתי , התעלמתי , שכחתי והכי חשוב - פגעתי . אני מצטערת מכל הלב ומקווה שתסלח\י לי" . זה קשה לי . אני לא יכולה . אני אתפרק . זה לא שאני לא רוצה - אני כן רוצה, מאוד ! אבל זה קשה . מאוד ! אבל אני אתגבר . אני אנסה . מקסימום , כל הפחדים שלי יתממשו . אולי לטובה ? אולי לרעה ? מי יודע ?
אני לא ילדה שקל לחיות איתה . ממש לא . אולי מבחוץ אני נראית שקטה , חייכנית , צוחקת , שמחה , מלאת שמחת חיים . אז זהו , שזאת רק מסיכה . המסיכה הכי ענקית שעטיתי בכל חיי .
אני זוכרת את עצמי בכיתה א'-ז' . הייתי תמימה , שקטה . אבל עם זאת כולם שמעו אותי, כל מי ששמע את הצחוק "המתגלגל" שלי ידע שאני נמצאת וקיימת . ועכשיו ? תראו למה הפכתי . למפלצת . אני שונאת את הפנימיות שלי .
אנשים פוגעים בי , כל האנשים הכי אהובים עליי . מתרחקים ממני . כאילו אני חולה במחלה מידבקת . משוגעת .
אני לא רוצה להיות לבד . אני לא אוהבת להיות לבד . שאני אומרת שאני רוצה להיות לבד , אני דווקא רוצה שאנשים ישבו לידי . אבל לא ידברו . פשוט שישבו ויחבקו אותי . כמו שמחבקים את אמא . כי אני חייבת להתפרק מתישהו . אבל אני חייבת שיעזרו לי . אני לא יכולה להראות את הרגשות שלי סתם ככה .
מאז שההורים שלי ... התגרשו . קשה לי . קשה לי לסמוך על אנשים . אפילו על האנשים הכי קרובים . אני כל הזמן חולמת בלילות שתהיה לי המערכת יחסים עם אמא ואבא בדיוק כמו בסרטים . ושתהיה לי המערכת יחסים עם חברים בדיוק כמו בסרטים . אני חיה בסרט . משוגעת .
וכן , עכשיו אני אפילו מרחמת על עצמי . איך פספסתי חברים טובים שעמדו לי מתחת לאף ? איך פספסתי את האנשים היחידים בכל העולם שבאמת מעריכים ואוהבים אותי ? או שגם זאת הצגה ? מאחורי הגב צוחקים עליי ? מרכלים עליי ? אומרים שקרים ? מי יודע ? אני בטח שלא . למה שיספרו לי ? מי רוצה לספר דברים לילדה משוגעת . למה שיסמכו עליי ?
משוגעת . וכן , בא לי ללחוש , להגיד , לצעוק , לצרוח - נמאס לי ! אתם רואים שחברה שלכם לא מתנהגת כמו עצמה ! תעשו משהו ! תעזרו לי ! אני צריכה אותכם יותר מכל דבר אחר ! אני צריכה מישהו לבכות עליו , שיחבק אותי שאני עצובה , שיפרגן לי שאני מצליחה , שיהיה שם בשבילי . כי אני ? תמיד נמצאת שם בשביל אנשים . אני יוצאת משיעורים ומאחרת
לשיעורים כי חברה שלי בדיוק פרקה את מה שהיה לה הלב . ואני הייתי שם בשבילה . וראיתי איך אני משמחת אותה .
כי עצם העובדה שהייתי שם בשביל לחבק אותה , להקשיב לה , לבכות איתה , להצחיק אותה , לצחוק איתה - חיזקה גם אותי .
אבל אני נחלשת מרגע לרגע . אין לי כוחות . מתי יבוא היום שבו אנשים יחבקו אותי באמת ולא כי אני ביקשתי ? מתי יבוא היום שאנשים יעשו הכל כדי להצחיק אותי ? או לפחות ינסו ? גם לי מגיע , לא ? אני בן-אדם כמו כולם . אבל , משוגעת .
אני נחלשת מרגע לרגע , מדקה לדקה , מיום ליום . ואף אחד לא שם לב . אף אחד לא שואל כי באמת אכפת לו , שואלים מתוך נימוס . כי אני ? משוגעת .
דווקא מתי שאני צריכה אותכם , לפרוק , לחבק . אתם הולכים ומתרחקים . גם לי מגיע יחס חם ואוהב , לא ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני זאת אני , ואפחד לא ישנה אותי .