עד סוף העולם.

מרגישה שהלב שלי עומד להתפוצץ.

הוא כל כך דופק, כל כך לחוץ, כבד.

מה אני עושה עכשיו ?

איך אני יעבור את זה ? איך אני ישרוד? את הגעגועים המטורפים האלה? איך אני יעביר את הזמן שאני והואעברנו ביחד ?

מצד אחד, הבנתי שזאת לא אהבה, יותר הרגל.

אבל למה אני לא מצליחה אפילו לבטא את השם שלו? זה כואב. לחשוב על איך הוא נראה, איך הוא מדבר.

למה עשיתי את הצעדד הזהה ?

היתי חזקה עד כדי כך ? כדי לעמוד בהחלטה שלי ?

פרידה באמת הוא הדבר הכי טוב ?

אני לא מסוגלת לדבר, כל פעם שאני חושבת עליו, על הבכי שלו, על המילים "תמיד תהי בלב שלי , ואני יאהב אותך לא משנה", אני מרגישה מחנק כזה בגרון שאי אפשר לעצור.

וכאילו מישהו לוקח את הלב שלי בידיים ולא מפסיק ללחוץ, וללחוץ, עוד ועוד. זה לא נפסק.

זה לא נפסק.