לא יקרה כלום עם גם אני אנסה את מזלי, חוץ מזה שהסיפור הזה יושב לי בראש כבר הרבה זמן.

האלרגיה של דורון

לדורון יש הרבה אלרגיות, אולי להגיד רק 'הרבה' זה לא מספיק. דורון אלרגי לאבק, לחתולים, לכלבים ולדגי זהב. הוא יכול למות מעקיצה של דבורה, או מאכילת מנגו, או בוטנים. דורון אלרגי לדשא, לכל מיני מתכות ולאנטיביוטיקה ותמיד כשהאקליפטוס פורח דורון פורח גם כן.

את דורון פגשתי בכיתה ז', הוא רק עבר לאיזה ישוב בסביבה. בשבוע הראשון לא דיברנו בכלל. הוא ישב בקצה הכיתה, הוא ביישן ושקט כזה, לפעמים אפשר לשכוח שהוא שם. וככה קרה שהגיע השבוע השני של הלימודים ולא זכרתי את השם שלו. אני דווקא טוב בלזכור שמות, את החומר בהיסטוריה או בתנ"ך או נוסחאות בפיזיקה אני לעולם לא אצליח לזכור, אבל שמות באים לי בטבעיות.

בשבוע השני של הלימודים דורון דאג להכניס את השם שלו לראש שלי, כך שהוא לעולם לא יצא.

כמו שכולכם יודעים בשבוע הראשון של הלימודים אף-פעם לא לומדים, כל המורות מדברות על איך ש'החטיבה שונה מהיסודי', על איך ש'אנחנו סוללים לעצמנו עכשיו את הדרך ללימודים גבוהים', על איך ש'הלימודים בחטיבה משפיעים על הבגרויות' וכמובן אף מורה שמכבד את עצמו לא ישכח את ה'כל אחד יאכל את המרק שהוא בישל לעצמו' או משהו בסגנון ועוד כל מיני שטויות שלא מענינות אף אחד.

בשבוע השני הם מנסים להיראות קשוחים, ככה שלא נחשוב אפילו לא להכין שיעורים במקצוע שלהם, או לא להתכונן למבחן במקצוע שלהם, חס ושלום.

בשבוע השני של הלימודים המורה לאנגלית תפס אותי, כשלא הכנתי שיעורי בית והתחיל לצעוק עלי כל-כך חזק ,שאפילו באוסטרליה שמעו. הוא צעק את המשפטים הקבועים "ככה להתחיל את השנה", “זה הרושם שאתה רוצה לעשות עלי", וכל מיני משפטים שאפילו המורה שלו צעק עליו, כשהוא היה תלמיד. לי זה לא ממש שינה, אני כבר מכיתה ב' רגיל לצעקות האלו, אבל אם הסתכלתם על דורון יכלתם לראות, שעם כל משפט שחוק שהמורה הטיח בי, הוא נעשה לבן יותר ויותר. כשהמורה הגיע ל"בלי לתרגל אי אפשר להצליח" דורון התחיל, להשתעל, להשמיע קולות של דלת שצריכה שימון ולהשתנק. בהתחלה המורה חשב שהוא סתם עושה הצגה ואמר לו להפסיק עם זה ושהוא לא צריך לנסות להגן עלי, במיוחד לו בדרך הביזארית הזאת. כשדורון הוציא את המשאף, המורה הבין שזאת לא סתם הצגה ורץ לקרוא לאחות. כמה שניות אחרי שהמורה יצא דורון התחיל להרגיש טוב יותר וחזר לנשום רגיל. התקרבתי אליו, הרגשתי קצת מוזר ולא ידעתי מה להגיד, בסוף הודתי לו על זה שהציל אותי מהמורה, "זה פשוט," אמר דורון ולקח עוד שאיפה מהמשאף "שיש לי אלרגיה לצעקות.”

463 מילים בדיוק.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

שלכם,

       limitless