אני לא יכולה אם הרוגע הזה שלו, אם ה"זה כלום, באמת.". הוא סיפר לנו בלי התרגשות, בלי פחד, בלי בהלה, ואני חשבתי שזה בשביל להרגיע אותנו, שלא נילחץ, נתחיל לדאוג, נוציא את הגנים הפולניים (רק באופי) שאנחנו מתאמצות כל כך להסתיר.

כמה ימים אחרי שהוא סיפר שמעתי אותו מדבר על זה עם אמא, וזה באמת לא מדאיג אותו. ואני מנסה להיראות רגועה, לא מדברת על זה, לא שואלת יותר מידי שאלות, איזו זכות יש לי לדאוג כשהחולה עצמו לא דואג.

ואיך הוא לא דואג?! הוא יודע יותר טוב ממני למה המחלה הארורה הזאת מובילה. אבא שלו מת מזה, מסרטן, כשהוא היה בן 13. נכון, מאז עברו 44 שנים, הרפואה והטכנולוגיה התקדמו, אבל עדיין המחלה הזאת קוצרת אנשים. ונכון, יש לו את אחד הסוגים הכי פשוטים, סרטן בבלוטת התריס, אבל זה עדיין סרטן.

את בלוטות התריס הורידו לו לפני שבוע, היום הוא התאשפז לעוד ניתוח, ואחרי זה הוא יקבל כדורים שעוזרים רק לסוג סרטן הזה. רק שלא יצטרך כימותרפיה.

אמא עכשיו בדרך חזרה מהבית חולים (שהוא בת"א אז עד שהיא תגיע יקח עוד הרבה זמן), בודד לי ככה, לבד בבית. רק שלא אהיה לבד בבית עוד הרבה.

רק שיגמר כבר, שאבא יחזור הביתה.

רוצה לחזור לחשוב על סרטן רק פעם בשנה-כשבאים המתרימים.

שלכם,

       Limitless