נוסעים יקרים, כאן הקברניט שלכם מדבר.

בדיוק המראנו, ואנחנו משייטים עכשיו בגובה של 3000 רגל.

השמיים בהירים ולא נראה שיהיו סערות בדרך.

עוד כשעתיים ננחת בשדה התועפה "קצה היקום", ברפובליקה של סוף העולם - השעה שם כרגע היא 03:59, אל תטרחו לכוון את השעונים.

עוד כשעה תוגש ארוחת הבוקר, אם היא לא טעימה לכם אתם לא חייבים לאכול אותה. בין כה וכה, כשנגיע כבר לא תהיו רעבים.

צוות הדיילים והדיילות המיומן שלנו ישמח לתת לכם את השירות הטוב ביותר, בכל רגע.

שתהיה לכם טיסה מהנה, ותודה שבחרתם לטוס ב"אייר אפוקליפסה".

נ.ב.

הדיילת לא תסביר לכם את נוהלי החירום, ו/או תראה לכם את יציאות החירום שנמצאות שם שם וכאן, בנוסף לכך אתם מתבקשים לא לקרוא את הוראות הבטיחות שנמצאות בכיס המושב שלפניכם.

שלכם-

       הקברניטה שלכם Limitless

ואני בכלל אדם של קיץ, של שמש חמה, של חולצה קצרה,של אבטיח ושל ים (הכי חשוב של ים).

אבל משהו בגשם משחרר אותי. אני לא יודעת מה, אבל יש בו מן משהו, שפשוט דורש שתצא החוצה, בלי מטרייה ובלי מעיל. פשוט דורש להכעיס את האמא הפולנייה שלי (שהיא פולנייה רק באופי לא בדם). איזה משהו בלהרטב לחלוטין, ואז להחליף בגדים ולשבת עם תה חם ביידים, להסתכל החוצה, לראות את הגשם מפסיק לרדת, לפטוח את החלון ולשאוף עמוק את הריח הנקי שיש תמיד אחרי שהגשם נגמר.

יש איזה משהו בלראות מטריות צבעוניות צצות (כמו פטריות בגשם), בכל מקום. ולא לפתוח מטרייה (למרות שיש לך אחת), כי להכנס לבית החם אחרי שהיית בחוץ בלי מטרייה ונרטבת נורא זה הרבה יותר מפנק, מלהכנס לבית החם אחרי שהיית בחוץ עם מטרייה ובקושי נרטבת.

אז, אולי אני בכלל אדם של חורף?

שלכם-

        limitless

תגידו...

אתם חושבים שאפשר למות ממנת יתר של לימודים?

שלכם-

        limitless