לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אי של אי שפיות

Avatarכינוי:  Limitless

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

6/2009


החופש הזה באמת עושה לי טוב.

משהו בזה שאני לא כלואה בכיתה קטנה עם עוד 37 בני עשרה ומורה מתוסכלת, גורם לי להרגיש יותר טוב, גורם למחשבות שלי לזרום, גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.

שלכם-

        limitless

נכתב על ידי Limitless , 30/6/2009 13:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



וזהו, זה כל מה שאני זוכרת ממנו.


אמא ספרה היום עוד סיפור על סבא רבה, כל יומיים משהו שקורה מתקשר למשהו שסבא רבה עשה/אמר פעם. מוזר לי לקרוא לו סבא רבה, תמיד קראתי לו סבא, ככה זה אצלנו לומר סבא רבה זה ארוך מידי, אז מקצרים. אני זוכרת אותו בכיסא גלגלים, עד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שהוא היה בכיסא גלגלים לפחות מאז שנולדתי, אמא אמרה לי שלא, שזה היה רק ממש בסוף, לפני שסבא נגמר ושלפני כן הוא הלך והיה לגמרי עצמאי, היא אמרה שראיתי אותו רק פעם אחת בכיסא גלגלים. כנראה אני זוכרת אותו רק בכיסא גלגלים כי זה היה משהו יחסית טראומתי לילדה בת 3.

אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה אצל סבא (לא רבה) וסבתא (לא רבה), והוא היה שם, בכיסא, ואני נורא פחדתי, לא הייתי רגילה לראות אנשים בכיסא גלגלים, ולא רציתי ללכת ולתת לו חיבוק ונשיקה, נדבקתי לרגל של אמא ולא הלכתי. אני זוכרת שניסו לשכנע אותי ללכת לתת לחבק ולנשק אותו, בסוף השתכנעתי אבל נתתי לו רק חיבוק, וגם אחד קצר כזה.

בהסתכלות אחורה אחרי כמעט 14 שנה, אני נורא מצטערת על זה, אני אהבתי אותו נורא, באמת. היתה בו איזו אהבה עצומה לילדים, הוא תמיד היה מביא לנו מתנות ומשחק איתנו, גם שומעים את זה בסיפורים עליו.

 

אני זוכרת שהלכנו אל הדירה שלו, אני לא בטוחה אם זה היה לפני או אחרי שהוא מת, נראה לי אחרי, אבל זה היה בתקופה של המוות, בכל מקרה. הבית שלו היה בקריית אתא, את זה אני יודעת עכשיו, אז העולם שלי כלל את חיפה, אולי גם את נהריה - עד גיל 8-9 הייתי בטוחה שאילת זה חו"ל (אולי כי לא ידעתי שאילת זה בארץ ואולי כי לא ידעתי מה הפירוש של 'חו"ל'). - אני זוכרת שחדר המדרגות בבניין היה חשוך ומוזנח, מדרגות מתפוררות, קורי עכביש ומנורות שלא פועלות, חדר מדרגות מהסוג שסרטי אימה מושתתים עליו. אני עדיין תוהה איך הוא הגיע לדירה שלו עם כיסא הגלגלים, אני משערת שאז הוא כבר היה באיזה בית אבות.

 

עד גיל 6 ככה הייתי גאה נורא בחדשנות של המשפחה שלי. לסבא רבה שנולד אי שם בתחילת המאה היה שם צעיר שנותנים לילדים שנולדים היום, רק בגיל 6 הבנתי שזה היה כינוי חיבה.

 

וזהו, זה כל מה שאני זוכרת ממנו.

 

לאמא שלי יש המון סיפורים עליו, אני תוהה האם זה משהו שקורה כשמישהו מת, פתאום הרבה דברים רגילים שקרו בחברתו מפתחים משמעות מיוחדת, אני ממש מקווה שזה ככה. למה אני מקווה שהוא לא היה כזה ייחודי? כי כשאני חושבת על זה, אני לא יכולה להעלות על דעתי המון סיפורים של דברים מיוחדים שקרו לי עם סבא (לא רבה) וסבתא (לא רבה) והסבתא (לא רבה) השנייה, וכן הייתי רוצה להיות מסוגלת, כמו אמא, לספר עליהם סיפורים, כי אני באמת אוהבת אותם, המון.

 

שלכם,

       limitless

נכתב על ידי Limitless , 27/6/2009 13:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מוגש כשירותך לציבור-4 מחלות חשוכות שאמציא להן חיסון כשאגדל


למרות שאני עדיין לא סגורה על מה שאני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה, הצבתי לי למטרה למצוא חיסון ל4 מחלות קשות וחשוכות מרפא.

  1. "דודוס מצחיקוס" או בעברית "ומה אתם תאכלו?!"-מחלה קשה שפוגעת בעיקר בגברים שגילם נושק ל50 ושיש להם אחיינים, אך עלולה לפגוע גם בגברים צעירים יותר ומחוסרי אחיינים. המחלה פוגעת קשות בחוש ההומור של החולה(שבדר"כ לא היה מוצלח במיוחד גם קודם לכן), החולה נוטה לספר בדיחות קרש שחוקות וכמובן לא מצחיקות. תסמיני המחלה נגלים בעיקר בסעודות משפחתיות. התסמין הראשון למחלה הוא בדיחת ה"ומה אתם תאכלו?!" החולה לוקח את הצלחת הגדולה עם האוכל אליו (בסעודה משפחתית ובעיקר בסדר פסח)  תוך כדי שאילת השאלה הרטורית הכביכול מצחיקה "ומה אתם תאכלו?!", כמו כן עם החולה יתבקש להחביא את האפיקומן בסדר פסח בדר"כ הוא ישב עליו או פשוט ישאיר אותו בצלחת של המצות. אם החולה סיפר בדיחה מצחיקה(מקרה נדיר ביותר), סביר להניח שהוא יחזור ויספר אותה כל כך הרבה פעמים עד שהיא כבר תהיה יותר לעוסה מהמסטיקים שדבוקים מתחת לשולחן בביה"ס. אני מרגישה צורך להתוודות, כן אבי חולה במחלה זו, מקרה עצוב ומצער במיוחד.
  2. "ילדוס" או בעברית "ילד"(שם המחלה ילדוס אינו שילוב של המילה ילד והמילה דוס אלה המילה הפסאודו לטינית לילד) -המחלה שפוגעת בעיקר בערסים, או בחברה טובים שגדלו במקומות כדוגמאת טירה (אני לא בטוחה שאחרי שהשמצתי כך את טירה אני אחיה עד מחר, אך לא הרגשתי שיהיה זה נכון לחסוך מכם מידע מדעי חשוב זה), אך עלולה לפגוע בכל אדם שלא יודע להתווכח כיאות. תסמיני המחלה נגלים בעת ויכוח, כשלחולה אין טיעונים הגיוניים שתומכים בטענתו הוא יוציא את הטיעון שלדעתו אי אפשר להתווכח בקשר אליו ויקרא לך 'ילד'. הטענה 'ילד' מבחינת החולים במחלה קצת מזכירה את 'אצבע אלוהים' (והמהדרין יגידו 'אצבע אלוקים') באבן נייר ומספריים ('אצבע האלוהים' היא גם לעיתים קרובות תסמין מקדים למחלה). כמו שבאבן נייר ומספריים כשאדם מתחיל להפסיד הוא מרים את אגודלו (בצורה שמזכירה תוספת לאמירה חיובית כמו 'אחלה', 'סבבה' או 'היה מצויין') ואומר 'אצבע אלוהים' וכביכול לא משנה מה שעשית הוא ניצח. כך גם בויכוח, אם החולה מרגיש שהוא מתחיל להפסיד הוא יגיד 'שמע ילד' בצורה מתנשאת ויוסיף טענה שבדר"כ אין לה קשר לנושא הויכוח ולפי אמונתו אתה לא יכול לחלוק עליו יותר. מנהג זה מנסה להדגיש את העובדה שאתה ילד (וואלה?!) חסר ניסיון חיים וידע ולכן טענתו של החולה, עד כמה שאין טיעונים הגיוניים שמצדדים בה, היא הנכונה ואין לחלוק עליה. בשלבים מתקדמים של המחלה (שמתגלים בעיקר אצל ערסים בגילאי ה13-14) החולה יקרא לך 'ילד' למרות שהוא צעיר ממך. (החולה יקרא לך ילד גם אם את ילדה).
  3. "חיוכוס" או בעירית "למה את לא מחיך"-מחלה שפוגעת בעיקר במורות בימי הורים. כשאתה הולך במסדרון אם אחד ההורים (בדר"כ האם) ואחת המורות רואה אותך היא שאלת שאלה רטורית "למה אתה לא מחייך?!", כאילו זה לא ברור. במקרים נדירים ומתקדמים של המחלה החולה תשאל אותך את השאלה הזאת גם ביום לימודים רגיל כשאתה הולך במסדרון. (לצערי המחלה הזאת התגלתה רק לפני חודשים ספורים, ואין עדיין עוד הרבה מידע עליה [למרות שכמה מחקרים בנושא מתנהלים בשעה זו בדיוק], לכן לא אוכל להרחיב מעבר לארבע שורות אלו).
  4. "מוזיקוס אוטובוסוס" או בעברית "מוזיקה באוטובוס"-מחלה הפוגעת בדר"כ באותו קהל יעד כמו מחלת ה"ילדוס"-ערסים או חברה טובים שגדלו במקומות כדוגמאת טירה, אך מחלה זו גם פוגעת לעיתים קרובות באנשים שלובשים שחור (ילדי אימו או מטאליסטים). אנשים אלה מרגישים צורך לשמוע את המוזיקה האהובה אליהם (כמובן שרוב האנשים לא מבינים איך אפשר לאהוב מוזיקה כזאת) במקומות ציבוריים בכלל ובאוטובוסים בפרט (וכן גם בלשכת גיוס בטורים של הצו הראשון). היקף המחלה התרחב יחד עם ההתקדמות הטכנולוגית של המכשירים הסלולאריים והמצאת האופצייה במכשירים אלו להשמעת מוזיקה ואף לחיבור לרמקולים חיצוניים מסוימים. לחולים במחלה יש נטייה לחשוב שאם הם אוהבים מוזיקה מסוימת, מובן כי כל העולם צריך לשמוע את סגנון המוזיקה המסוים הזה. כמו כן אם הדבר אפשרי החולים במחלה ישמיעו את המוזיקה לה הם מקשיבים בווליומים המזכירים מועדונים ודיסקוטקים ויפריעו לכל אדם בסביבה לדבר, או אפילו לחשוב. אם אדם יעזור אומץ (בדר"כ האנשים החולים במחלה זו הם מסוג האנשים שאתה חושד שהם מחזיקים אולר ברשותם ולא יפחדו להשתמש בו) לבקש מהחולה להחליש את המוזיקה החולה בדר"כ יגיד שכך יעשה ואז יגביר את עוצמת המוזיקה.

ובכן, כפי שראיתם אלו הן 4 מחלות קשות הפוגעות במגוון קבוצות אוכלוסייה. כל המחלות הללו הן ביינתים חשוכות מרפא ומקרים שבהם אדם הצליח להתגבר על המחלה הם נדירים ומוגדרים כמקרים של 'נס רפואי'. קטע זה הובא כשירות לציבור, המחלות מדבקות ויש להימנע ממגע אם נשאי המחלה או החולים בה במידת האפשר.

 

שלכם-

        limitless

נכתב על ידי Limitless , 23/6/2009 17:18  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Limitless ב-23/6/2009 17:41
 



לדף הבא
דפים:  

3,220
הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLimitless אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Limitless ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)