אולי חברים אמיתיים הם כאלה שאתה יכול לשתוק איתם. לשבת איתם ולשתוק, ואף אחד לא יאמר כלום, כי פשוט אין שום דבר שצריך להאמר. לא?

יש בי אהבה לא מוסברת לויכוחים. בכל מקום, בכל זמן ועם כל אדם אני אמצא נושא להתווכח (יש להדגיש להתווכח לא לריב!).

אני לא אוהבת להתווכח על דברים טפשיים כמו מה הגודל האידיאלי של הבוהן יחסית לברך.

אני מעדיפה להתווכח על נושאים יותר חשובים (כמו מה הגודל האידיאלי של האגודל יחסית למרפק).

לאט לאט גיליתי שהעולם מתחלק לשלושה סוגי מתווכחים:

1. המתווכח שלוקח את זה רחוק מידי: מסוג האנשים שברגע שהתחלת להתווכח איתם מתחילים לצעוק בקולי קולות. מתווכחים אלה בדר"כ מאמינים, שהעובדה שכל קרובות המשפחה שלך עוסקות במקצוע העתיק בעולם ושהוא יודע את זה מניסיון, משפיע על הטענה שלו והופכת אותה לנכונה יותר. אני שונאת להתווכח עם האנשים האלה, ולא בגלל שהם מזכירים לי את תחום עיסוקן של אימי, אחותי, סבתי וסבתא-רבה שלי, אלא בגלל שהטענות שלהן בחיים לא יתבססו על דבר חוץ מהעובדה הזאת, ובכל זאת הם לא יזוזו סנטימטר מהדעה שלהם, לא ישנו שום דבר במהלך הויכוח ולא יביא שום טענה שעלולה לגרום לי להשתכנע בצדקתם. פשוט הויכוח עם האנשים האלה מיותר כי הוא לא זז לשום מקום (והם גם לעולם לא יסכימו שלא להסכים).
2. המתווכח חסר החוליות: שם זה ניתן לו כי לא חסר לו רק עמוד שדרה, המתווכח חסר החוליות מזכיר בדעותיו ג'לי, פודינג ו/או רגל קרושה. הוא תמיד ישתכנע בדעות שלך ויוותר על שלו ברגע שיצאה מפיך המילה "לדעתי...". גם אם הוא לא השתכנע ישר, הוא אף פעם לא יפסיק את שטף הטיעונים שלך וינסה להגן על הטענה שלו. גם עם אנשים כאלה אני שונאת להתווכח, במיוחד לאור העובדה שלא ממש מתנהל וויכוח.
3. המתווכח שכיף להתווכח איתו: הוא לא יזכיר את הסבתא של סבתא-רבה שלך והוא גם לא שכב עם בת-דודה שלך מדרגה עשרים ותשיעית. אבל הוא לא יפחד להגן על הדעה שלו, לשפוך טיעונים ולנסות להפריך את הטיעונים שלך. במהלך הויכוח הוא יזוז קצת מעמדתו ויתאים אותה לעובדות החדשות שאתה מציג לו, בהבנה שזה לא פוגע באגו שלו (וכמובן שגם אתה תשנה מעט את הדעה שלך). מעטים הם המתווכחים מהסוג הזה ולמצוא אחד כזה זה כמו למצוא פנינה בערימה של בוץ מקרקעית הירקון ו/או הקישון, אבל אין דבר יותר מהנה מלנהל ויכוח בריא עם אחד האנשים הנ"ל.

שלכם,

       limitless

בזמן האחרון פתחתי פחד מוזר מהאפשרות שמישהו קורא את המחשבות שלי.

יש לי מחשבות מוזרות, לא על הנושאים הרגילים... (ולא, לא מחשבות כחולות-למתחכמים שבכם.)

המחשבות המוזרות האלה גורמות לי כל הזמן לפחד מהאפשרות שמשהו קורא את המחשבות שלי. אני מבלה הרבה זמן בלחשוב על מה אדם אחר היה חושב אם הוא היה יודע את המחשבה האחרונה שלי. זה די מלחיץ.

זה בטח נובע מהיתר מודעות עצמית שלי-על כל דבר שאני עושה אני חושבת מה אחרים היו חושבים על זה, איך הם היו מבינים את זה ואיך זה היה משנה את מה שהם חושבים עלי. מה לעשות כזאת אני... חסרת ביטחון עצמי.

נראה לי שהמודעות העצמית הזאת חדרה לכל דבר והגיע למחשבות שלי... וזה מטומטם כי אני יודעת שאי אפשר לקרוא מחשבות, אבל אולי יש מישהו שיכול.

לפעמים זה גורם לי להרגיש כאיל אני חיה בסרט מתח, מהישנים השחורים-לבנים האלה.

שלכם,

       limitless