זו אני, הילדה ההיא.

"מה קרה לך, יואבי?" אמא אחזה בידי בחוזקה "אתה לא מתנהג ככה". "אבל אמא, הוא התחיל!" אמרתי בניסיון לגונן מעט על עצמי, למרות שכבר ידעתי איך תגיב אמא, היא שנאה את אותם הפעמים בהם התקוטטתי עם אחד הילדים בכיתה. "זה לא משנה מי התחיל, אני מכירה אותך, אתה לא רב עם ילדים" אמרה וקולה גבר "אתה כבר ילד גדול וילדים גדולים לא מרביצים אחד לשני". מאותו היום ידעתי, ילדים גדולים לא מרביצים אחד לשני, אנשים גדולים בכלל לא. מאותה הסיבה לא יכולתי להבין מה קרה באותו הלילה.

ישבתי בחדרי ושיחקתי בחיילים שאבא קנה לי, מכיוון החדר של הוריי נשמעו צעקות. לא שמעתי מה הם אמרו אז נכנסתי לחדר שלהם בשקט ועמדתי ליד הדלת. אבא החזיק בקבוק זכוכית ביד וצעק על אמא, בעוד שהיא עומדת מולו ובוכה. הוא הזיע ממש והתנהג כמו משוגע, לא כמו אבא שלי. "איך את מעיזה לעשות דבר כזה?" הוא חזר ואמר ללא הפסק, "איך?". אבא סטר לה בלחי "איך את מעיזה?" הוא חזר שוב ושוב. אמא החזיקה בלחי וסימן של חבלה נראה על פניה, נראה היה שכואב לה מאוד אך היא רק מלמלה לעצמה כמה מילים. אנשים גדולים לא מרביצים אחד לשני, ככה אמא אמרה. לא יכול להיות. אנשים גדולים לא מרביצים אחד לשני, אפילו אמא את זה, והיא אף פעם לא משקרת. זה בטח משחק, חשבתי לעצמי. אך בזמן שהרהרתי ביני לבין עצמי, ראיתי את אמא ואבא מסתכלים בי בתימהון. "מה הוא עושה כאן?" שאל אבא ברוגז. "לך לישון, יואבי, הכל בסדר" אמרה לי אמא ברוגע, "הכל בסדר" היא חזרה והרגיעה. אמא הלכה איתי לחדרי וכיסתה אותי חזק- חזק בסמיכה, "תישן טוב" היא אמרה. "אמא... מה קרה לאבא?" לחשתי בשקט, שאבא לא ישמע "אבא אוהב אותך" היא אמרה בלחש, גם היא, "תישן טוב, אמא ואבא אוהבים אותך" היא אמרה וחיבקה אותי בידיים רועדות. "אמא?" אמרתי בעודי מבחין בדמעות שלא מפסיקות לנזול מעיניה "הכל בסדר?" שאלתי בהיסוס, "הכל בסדר, יואבי, הכל בסדר".

האמנתי לה. באמת האמנתי שהכל בסדר. אבל כלום לא היה בסדר. שבועיים מאוחר יותר אמרו לי שאמא נפטרה. אף אחד לא אמר לי איך ולמה. אבל היום אני כבר מבין לבד. היום אני כבר מבין לבד.