זו אני, הילדה ההיא.

רע לי.

כבר מזמן שלא הרגשתי ככה, רק הדחקתי.

שתקתי וחייכתי,

כשצריך היה דיברתי,

צחקתי מידי פעם.

עשיתי כל מה שהם ציפו מימני.

ולא בכיתי,

ולא חשבתי,

ולא נפרדתי מאף אחד מהם.

כי זה.. כואב מידי.

ביום האחרון איתם לא חיבקתי הרבה,

לא אמרתי את מה שרציתי.

לא הרגשתי את מה שהרגשתי קודם.

כשהוא עבר לי מול הפנים הרגשתי דקירה בלב,

לא צביטה- דקירה.

זה כ"כ כאב.

ידעתי שאולי זו הפעם האחרונה שנתראה,

שהוא יביט בי,

שהוא יעמוד מולי ויחכה לשמוע מה שיש לי להגיד.

והוא יודע מה שיש לי להגיד,

אבל לא יכולתי.

מה שרציתי להגיד היה כואב מידי,

וירגיש לי כמו אלף דקירות גם יחד.

והייתי בוכה אם הייתי אומרת,

אם הייתי נפרדת,

אם הייתי מחבקת,

אם רק הייתי מרגישה מה שהרגשתי קודם.

הם לא מצפים מימני לבכות.

לצלצול אחרון, אחרי שמונה שנים,

אני לא יודעת מה יקרה עם כולנו אח"כ,

לא יודעת מה יקרה איתי,

מה יקרה איתך,

אבל איתנו לא יקרה דבר.

אני רק יודעת שפיספסתי לקבל ממך חיבוק אחרון,

מילה אחרונה,

חיוך,

מבט,

פיספסתי לקבל ממך את הרגע הזה,

ואין לי את מי להאשים חוץ מימני.

אני זוכרת עוד כשהמורה הושיבה אותי לידך,

המחשבה הראשונה שעברה בי

היא שהשולחן שלנו יהיה ליד הילד ההוא שאהבתי.

זו לא הייתה אהבה.

אהבה זה היה מה שהרגשתי אליך,

מה שלא הרגשת אליי.

אתה לא מתאר לעצמך איך תוך זמן קצר התאהבתי בך,

בהתחלה התכחשתי,

אבל אחרי כמה זמן יכולתי לצעוק שאני אוהבת אותך.

רק פעם אחת אמרתי לך שאני אוהבת אותך,

אתה בטח זוכר, זה היה טיימינג כזה רע,

אבל אמרתי.

אני לא יישכח כמה ששיחקת אותה מופתע,

למרות שכבר ידעת מהרגע הראשון.

עברו זמנים, התרחקנו, רבנו אין ספור פעמים,

הפסקתי לאהוב אותך.

פעם אמרו לי "אף פעם לא מפסיקים לאהוב בן אדם,

פשוט כבר לא צריכים אותו כמו פעם",

אף פעם לא האמנתי למשפט הזה,

פתאום זה נראה לי כ"כ נכון.

אחרי יותר משנה וחצי שיכולתי להישבע שאתה כלום בשבילי,

אני מוצאת עצמי כותבת כמה שאני אוהבת אותך,

כמה שתחסר לי.

אתה הרי יודע, אמרתי לך.

ואתה.. במקום להשיב- הנהנת.

תמיד היית ישר, כנראה שלא אחסר לך בחזרה,

ובאותם זמנים שניסיתי לשכנע את עצמי שאתה כלום,

אתה כבר מזמן שכחת.

אולי אני עדיין אוהבת אותך, כמו פעם,

אבל מה זה כבר משנה עכשיו?

כל אחד מאיתנו יילך בדרכים אחרות, מקבילות,

מי יודע, אולי ניפגש.

עוד פחות מחודשיים הכל ייגמר בשבילי, ואם יש משאלה אחת לבקש,

שתזכור אותי כמו שהייתי פעם, שהתאהבתי בך.

ביום האחרון, כשהמנהלת הודיע על סיום שנת הלימודים,

כולם נפרדו- חברים, מכרים, מורים,

ורק אני עמדתי מנגד והבטתי איך אותם אנשים שהיו הכל בשבילי

הולכים מימני לאט לאט בלי להגיד שלום.

בפתח השער מחיתי דמעה והלכתי הליכה מהירה,

בלי להיפרד,

בלי למשוך עוד שניה אחרי שמונה שנים,

בלי להראות כמה הם חשובים לי,

כי אסור לי לבכות, כי זה לא מה שהם מצפים.

אני מרגישה כ"כ.. לבד.