גם במותה, הוא לא יכל להסיט את מבטו מעיניה שלא נעצמו בלכתה. הן היו ירוקות, ופעם הן בערו כאילו שהשמש התלקחה בתוכן. עתה הן היו פקוחות, והשמש שבתוכן כבתה לעד. הוא ידע שהיא לא תביט בו שוב, וככל שהיטיב לדעת זאת, כך פחד יותר. היה משהו קר במוות שהוא לא יכל להסביר, משהו דוקר שהניח את טלפיו במקומות שבהם הוא מעולם לא העז לגעת. היא הביטה בו, מבטה קפוא, פיה פעור בחיוך מגושם של שיכורים הנרדמים כשהבקבוק עוד בחיקם, וכשהוא הרגיש את מגעה הקר והדביק בידיו, הבין שאם עליו לעשות זאת, הוא יהיה מוכרח לעשות זאת עכשיו.

   ראשה היה מונח על ברכיו. מבטה היה נעוץ בו, מבט שלא היה כבה עד שהאדמה הייתה מכסה אותו כמו שמיכה שחורה. הוא הכתים את פניה בדמעות שלא יכל לבלוע, וכשהרים אותה על כתפיו והביט סביבו, מעולם לא חש בודד יותר. היא הייתה יפה, יפה כל כך שהוא לא הצליח למצוא את המילים הנכונות כדי לתאר אותה, והסתפק בלהביט בה ולחייך. הוא ידע שהיא מחייכת גם, למרות שלפעמים היה קשה להבין את זה. האהבה, כך ידע, מורכבת מדברים רבים מכדי שיהיה אפשר להבינם. ואנשים שמצליחים להבין, בסופו של דבר, מצליחים לעבור רק את השלב הראשון במבוך. השלבים האחרים, כפי שידע אך לא יכל להסביר, היו כל ההרגלים שהאהבה הצליחה ליצור. מסוג הדברים שאדם מרגיש כשהוא קם משינה ומגלה שהוא מכין ארוחת בוקר בצלחת אחת במקום בשתיים. מסוג הדברים שאדם מרגיש כשהוא מרתיח מים בקומקום ומכין קפה רק בספל אחד. מסוג הדברים שאדם מרגיש כשהוא הולך לישון ואף אחד לא נושם לידו, ומלבד הרוח הנושבת בחלון, הוא לא שומע דבר.

   הוא יצא מביתו כשהיא שרועה על כתפיו. היא הייתה כל כך יפה, אלוהים, כולם אמרו את זה, ועכשיו הכל נחת עליו שוב. הדרכים להתמודד עם השקט היו אבודות עוד לפני שהתחלת לצעוד בהן, ומלבד לחלום ולתת למה שהיה לסחוף אותך לתוך אמונה מעוותת שיום אחד הכל ישוב להיות כקדמותו, אתה לא יכול לעשות דבר. אתה מתחיל להרגיש כמו שאנשים בספרים מרגישים כשהם מאבדים את הדבר שיקר להם ביותר. ויותר מכך, אתה לא רק מרגיש כמוהם. אתה הופך לאחד מהם. אתה הופך לאדם שאפשר לכתוב עליו ספר ולבכות כשקוראים אותו, כי בסופו של דבר כולנו פותחים את הדלת למלאך המוות ולוחצים לו את היד. הלחישה שלו לעולם לא משתנה, תמיד אותו הארס ואותו הלהט הסמוי שנשפך במילים שרק אתה שומע: בקרוב אצלך.

   כשהלך איתה לאורך הרחוב הריק והחשוך, הרעד התחיל להשתלט על גופו. היה קר, הרבה יותר קר מכפי שהיה עד למותה, והוא האמין שזה עוד אחד מהמשחקים של הגוף והמוח. בדברים כאלה אין שליטה, בדומה לאהבה, וכשהבחין בהבל פיו הלבן שצייר עננים מול פניו כשנשם, הוא לא יכל להתנגד לצווארו שהסתובב כדי להביט בפניה המתות. מבטה נותר כשהיה, שתי עיניים ירוקות כבויות שבהו לעבר האופק השחור. הוא הביט לעבר פיה הפתוח, מחפש אחרי הנשימה שלה, וכשהבין שהיא לא נושמת ושהיא לעולם לא תנשום יותר, מישהו עמוק בתוכו לחץ על המתגים ששלטו בעיניו, והוא החל לבכות. הוא הכתים את דרכו בדמעות, וחשב על עמי ותמי, ששביל כזה בטח לא היה עוזר להם לחזור הביתה מהיער. הוא ליטף את ראשה, ראשו מורכן אל האדמה, ואחר כך הבין שזה לא מה שיגרום לה להתעורר. הוא שלח עוד יפחה ארוכה לאוויר, השתעל, והמשיך ללכת. בנקודה מסויימת באופק הוא חדל מלצעוד. היה קר מדי, והוא הניח שזה מקום מספיק טוב דיו כדי לסיים עם הכל.

   הוא הניח אותה על האדמה ונשק לראשה. היא השיבה לו במבט קר ובחיוך שיכור. מבטה אמר, "אל תעשה את זה לעצמך". מבטה אמר, "תעשה".

   אחרי שניגב את עיניו ואת פניו והצליח לנשום כמעט כפי שנשם לפני כמה שעות, כשהיא עוד הייתה חיה והוא היה מאושר, הוא הביט סביבו. הם נחו באמצע שדה שנקצר כבר מזמן, רגבי אדמה גדולים מעטרים אותו לצד שאריות של אלומות שיבולים יבשות וכפופות. גם הן היו מתות. הוא הביט בה, והביט בשדה, וחשב: אני מוקף במוות. הוא רצה לקחת את רגליו ולברוח, לחזור אל הבית החם ואל המיטה הריקה ולישון עד שיתעורר מהחלום הארור הזה. אבל זה לא היה חלום, הוא ידע, והכאב בתוכו בישר לו זאת שוב ושוב. הוא לא יכל לחזור הביתה כי עבודתו לא הסתיימה, ולבסוף, כשהאמין שהגיע הרגע המתאים, הצליח להסיט את מבטו מעינייה ולפנות לעבר האדמה שמולו. לא היה לו קלשון, לא היה לו מעדר, ולחפור לה קבר נראה לו כמו עבודה קשה מאוד... ובכל זאת, הוא שלח את שתי ידיו קדימה, והחל לחפור.

   מקץ שלוש שעות הוא סיים. ציפורניו דיממו, ושתיים מאצבעותיו נראו כאילו שהוכנסו למעבד מזון. בגדיו היו קרועים ולחים מזיעה קרה. משמאלו היא נחה, מתה עדיין, והוא הרים אותה, מצמיד אותה לחיקו. היא נתלתה עליו כמו בובת מריונטה שחוטיה נקרעו. היא הייתה קרה. מבטה אמר, "תעשה את זה עכשיו".

   הוא הביט בה, נשק לראשה שוב, ובשני אגודליו עצם את עיניה, שלא ביקשו להיפקח. הוא רכן אל פתח הבור, בור עמוק שנראה לו גדול מדי, והניח אותה בתוכו. הוא בכה שוב, וכשדמעותיו פגעו בתחתית האדמה, חלפה בו מחשבה רגעית, מהירה, ששאלה אותו אם בגלל הדמעות האלה יצמחו שם פרחים. הוא ניער את ראשו, ממקד את מחשבותיו לפקעת אחת סגורה, ואז הסתובב.

   "את יפה," הוא לחש אל הבור. עיניו היו יבשות וקרות. הוא חשב על הקול שלה, עדין ורך כמו ליטוף של צמר גפן. כמה שהוא אהב את הקול הזה, לכל הרוחות... והדבר הכואב ביותר שבדבר היה הזיכרון עצמו, העובדה שהוא שומע אותה עמוק בתוכו בדיוק כפי שנשמעה פעם. העובדה כי לעולם לא ישכח. "את יפה ואני אוהב אותך," לחש, ופנה אל ערימת האדמה. הוא ניסה להפיל אותה חזרה לבור בידיו, אך אצבעותיו הנפוחות התנגדו. הוא נאנק, ובעט באדמה ברגליו, מפיל אותה פנימה אל תוך הקבר כמו חפרפרת. אחרי עשר דקות הוא סיים, ומבלי לומר מילה נוספת, שב על עקבותיו והלך את כל הדרך לביתו. דרך שהייתה מסומנת בדמעות שנעלמו.

   בבית, אמא שלו פתחה לו את הדלת. אבא שלו ישב במטבח וקרא עיתון. שניהם הביטו בו, ילד בן שש וחצי שהלך לקבור את החתולה שסבתא נתנה לו ליום הולדתו השלישי. אמא לקחה אותו למקלחת, ושמה לו תחבושות על הידיים, ואמרה לו שהוא ילד גדול. שיש דברים יותר קשים בחיים. בעודה רועדת מדאגה שעוד לא חלפה היא השכיבה אותו במיטתו וכיסתה אותו עד הצוואר. היא נשקה על שתי לחייו. היא אמרה, "חיילים מתים במלחמות". היא אמרה, "היא הייתה רק חתולה". היא אמרה, "אני אוהבת אותך".

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285