הכרתי אותה הרבה לפני שהיא הזמינה אותי אליה, אבל בסופו של דבר זה הגיע. אני לא זוכר את היום המדויק, גם לא את השעה, וכל שאני יכול לומר הוא שהדבר הטוב ביותר שיצא מכל הסיפור הזה זו היא עצמה.

   ישבנו באחד השיעורים הנוראיים (כל השיעורים נוראיים בבית הספר, ככה שזה לא באמת משנה איזה), אני בשולחן בקצה אחד והיא בכלל בקצה השני של הכיתה. טוב, אני לא יכול להגיד שזה מה שמנע מאיתנו לדבר... כי בסופו של דבר, כשקיבלתי את הפתק הראשון ממנה - בחיי, לא הייתי בטוח שאפשר להעביר פתקים ממרחקים כאלה - לא יכלתי שלא לחייך.

   הכתב שלה היה מרושל ומהיר. היא כתבה לי, ויכלתי לשמוע את הביישנות במילים הכתובות שלה, שהיא רוצה לשאול אותי משהו. חייכתי אליה מהקצה השני, כשהשמש מאירה דרך השיער הזה שלה מבעד לחלון, והיא חייכה אליי בחזרה. אחר כך, בהפסקה, היא מיהרה לבוא ולשבת לידי.

   ראיתי כתם גדול על החולצה שלה כשהיא הייתה קרובה אליי, ותיארתי לעצמי שהיא שפכה על עצמה את השוקו של הבוקר, או משהו כזה. בשיער שלה נתפס עלה כותרת קטן וכחול. "אפשר להזמין אותך אליי?" היא שאלה, ואני חשבתי שהלב שלי עוד מעט יתפוצץ. היינו החברים הכי טובים בעולם, אולי, אבל בהחלט לא צפיתי את זה מגיע. הייתי מאוהב בה, עוד אחד מהמקרים האבודים מראש של אהבה רעה והרסנית בין ידידים, וההצעה שלה הייתה בעבורי כמו הצעה לתרומת לב אצל חולה סופני. כל מה שיכלתי לעשות היה להנהן לה, כמעט בהיסטריה, ושוב לחייך. רגע אחר כך רצתי לקיוסק של התיכון וקניתי שני מסטיקים ושוקולד. את השוקולד אכלתי מיד, כי הסוכר בדם שלי צנח עד אפס כשהמבט שלה רדף אותי. את המסטיקים שמרתי בכיס. אמרתי לעצמי, אם כבר, אז כבר.

   בכל השיעורים שאחרי השיחה הקצרה שלנו מצאתי את עצמי מתעלם ממנה. אני לא יודע אם זה נבע מהביישנות המטורפת שלי או סתם מחוסר נימוסים, אבל באיזשהו מקום בתוכי פחדתי שהיא תסתכל עליי טוב טוב ותבטל את ההצעה שלה. בחיי, כמה שפחדתי מזה... וכשהצלצול הודיע שאנחנו סוף סוף הולכים הבייתה, קפצתי מהמקום שלי חזק כל כך עד שהברך שלי כמעט שברה את השולחן. היא ראתה את זה, וצחקה, והיא מעולם לא הייתה יפה יותר. אז היא סימנה לי עם הראש, מלמלה משהו נבוך, ויצאנו החוצה.

   "איפה את גרה?" שאלתי אותה, והייתי צריך לנשוך את הלשון כדי שלא לקרוא לה יפהפיה. עיניה נתלו בי כמו שני כוכבים זוהרים. באותו הרגע חשבתי שהיא מאוהבת בי גם.

   "לא כל כך קרוב," היא השיבה לבסוף, "אבל גם לא כל כך רחוק." הקול שלה נשמע לי כמו פעמונים רכים ונהדרים. הייתי מאוהב בה, לעזאזל, לא הבנתי איך אפשר לאהוב ככה בכלל.

   התחלנו ללכת כמעט מיד. עברנו בין הרבה רחובות שהכרתי ודיברנו על הרבה שטויות. שתקנו המון. השתיקות ההן, שהיו כמו חורים שחורים ופעורים בינינו, גרמו לי לרצות להסתובב וללכת, הכל כדי שהיא לא תביט בי ותגיד שהיא לא רוצה בי, או יותר גרוע, שנישאר רק ידידים... אבל אני מניח, שוב, שהשתיקות ההן אמרו את כל מה שלא אמרנו. יכלתי להרגיש את זה זורם לי בעורקים, חד וממשי בדיוק כמו הלכלוך שקישט קצת את המכנסיים שלה. היא בטח ישבה על דשא, חשבתי, וחייכתי כשדמיינתי את שנינו על גבעה ירוקה וגבוהה. חייכנו הרבה האחד לשניה בין השתיקות האלה, כאילו שזה היה חלק מאיתנו ממש... וברגעים האלה, ידידי, היא הייתה יפה כל כך עד שרציתי לצרוח.

   באמצע הדרך עצרנו לנוח על ספסל. לא ידעתי עוד כמה נותר לנו ללכת עד שנגיע אליה, אבל בהחלט התחלתי להתעייף, וכשהיא עצרה לבסוף, קוראת לי לשבת לצידה, זה נראה היה לי נחמד. התקדמתי לכיוונה, עדיין מחייך, וכשישבתי לידה רציתי להחזיק לה את היד, שנחה בין הברכיים שלה. גם היד שלה הייתה יפהפיה כמוה. הכל בה היה יפהפה, אבל אני לא אובייקטיבי.

   דיברנו על דברים שלא הכרתי כשישבנו שם, באמצע הדרך. סביבנו צמחו כל כך הרבה שיחים ופרחים, שהיו צבעוניים עד כאב, ולרגע כמעט פיקפקתי בעובדה שמדובר בעיר שלנו. הכל נראה לי כל כך יפהפה איתה. כל צעד, כל מבט, כל שיח יבש שבטעות דרכתי עליו... הכל קיבל משמעות אחרת כשהיא הייתה שם. ותהרגו אותי, הייתה לי סיבה.

   באיזשהו שלב חשבתי שכדאי שנמשיך ללכת. קמתי ממקומי, מתמתח באופן הכי מזויף שיש, כאילו שניסיתי להסתיר את ההתרגשות שלי לידה. "זזים?" שאלתי אותה, והושטתי לה יד. הלב שלי דפק כשחיכיתי שהיא תחזיק בה. אבל היא רק הביטה בי, וחייכה, ולא אמרה דבר. זה נראה לי מוזר, זה שהיא כמעט מתעלמת ממני, במיוחד כשהיא זו שהזמינה אותי. חשבתי שאולי העלבתי אותה כשהושטתי אליה את היד שלי. אולי אפילו הפחדתי אותה. מיהרתי לשבת לידה שוב, מזכיר לעצמי בתקווה שבנות תמיד צריכות זמן. הרבה ממנו. אחר כך שתקתי המון. דחפתי מסטיק אחד לפה, והרגשתי איך הטעם של המנטה מתפשט על הלשון. אם השקט הזה הוא השקט שלפני הנשיקה, אני לפחות צריך להיות מוכן. אבל לא הייתה שום נשיקה, ולבסוף, כשלא יכלתי לשתוק יותר, שאלתי אותה למה היא שותקת.

   "אני חושבת שלא הבנת," היא השיבה לי בשפתיים נעולות. "אני לא יודעת מה איתך, ומה אתה חושב, אבל אני מניחה שזה מה שהיה אמור לקרות בסוף, לא?"

   הנדתי בראשי ושתקתי. עיני המשיכו לשאול מבלי להבין דבר, ומצאתי את עצמי בוחן את הגוף שלה לכל אורכו. אפילו הנעליים שלה, שלא היו חדשות במיוחד, נראו לי מושלמות. אבל אני לא אובייקטיבי. "אני לא מבין," אמרתי, ואז היא דיברה.

   "זה הבית שלי," היא אמרה לי, כמעט בדרך אגב, בעודה מביטה על הספסל. "אני גרה כאן."

   הסתכלתי עלייה, כל כך יפה, ובהתחלה חשבתי שהיא צוחקת עליי כי בכלל לא הבנתי איפה אני נמצא. אחר כך, כשראיתי שהיא בוכה קצת, הבנתי שטעיתי. ישבתי לצידה, והכל סביבנו היה צבעוני להפליא עד שזה כאב בעיניים. לא הבנתי למה היא מתביישת כל כך, כשהבית שלה כל כך יפה. שלחתי אליה את ידי ואחזתי בשלה, שעדיין נחה בין ברכיה, והייתה רטובה מדמעות שנוגבו. היה שקט. הרבה ממנו. שתקנו המון. אחר כך היא חייכה אליי ואמרה שהיא אוהבת אותי.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285