ראיתי אותו לראשונה ליד חנות הממתקים.
   הוא נהג לומר שהוא אוהב אותי גם ברגעים שבהם הרגשתי שלא אוכל לאהוב עוד לעולם. אני זוכרת, מאחורי מסך גדול של הכחשה, את הדקות שבהן היה אוחז בידי ומספר לי שהוא לא רוצה ללכת. אני זוכרת, מאחורי אותו המסך, את השניות שבהן התאפקתי שלא להשבר כשסגרתי מאחוריו את הדלת. אני יודעת עד כמה אהבתי אותו, עכשיו ואז ובכלל, ולפעמים המחשבות עליו כואבות כמו ליפול לתוך בריכה של מחטים. חלמתי עליו הרבה, בימים ההם, ואני חולמת גם עכשיו... אבל עכשיו, אחרי שהוא הלך, אני לומדת דברים שלא הכרתי מעולם. אני לומדת את מה שהוא מעולם לא היה מסוגל ללמוד בעצמו. אני לומדת לשכוח.
   בימים שלנו השוקולד היה מתוק ולורדים היה ריח טוב כל כך עד שכמעט ולא יכולת לנשום. הייתי בת עשרים וחמש, הוא היה בן עשרים ואחת. הוא אף פעם לא היה מאלה שהתלוננו על הבדל הגילאים ההפוך. חיינו באותו הבית בימים שלנו, בחיים האחרים שלנו. זה היה הבית שלו, והוא זה שנתן לי את המפתח. הוא אמר, "לעולם אל תהססי". וכמובן שהיססתי. היססתי במשך ארבעה שבועות לפני שנעצתי את המפתח אל חור המנעול, אבל אז, כשעשיתי זאת, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה.
   גרתי איתו בבית שלו שממנו לא העזתי לצאת. הוא תמיד שאל אותי, בשמץ של עוקצנות, אם אני לא מפספסת את כל מה שטוב בעולם. ותמיד הייתי מנידה בראשי - אני זוכרת את האופן שבו עשיתי זאת, כה מבוהל ומפוחד - ומביטה בעיניו, שני יהלומים כחולים וגדולים, ולוחשת לו רגע לפני שנרדמנו: "לעולם לא אלך". גם אמרתי לו מדוע. זה הרי לא היה סוד. כי כאמור, אחרי שאתה חי לבדך זמן רב כל כך, אתה פוחד ללכת לאיבוד. אתה לומד להיות ממוסד תחת כנפו של אדם שאימץ אותך אליו, אדם שנתן לך מפתח. וכשנכנסתי לביתו בפעם הראשונה נשבעתי שלא אצא... כי הפחד, מריר ונוקשה, לחש לי שוב ושוב שאם אצא לא אוכל לחזור.
   הייתי הסוהרת של עצמי, לבושה בשמלת כלולות שמעולם לא הייתה לי וחמושה במפתח הדלת. נהגתי ללבוש את בגדיו המלוכלכים ולאכול את מה שהשאיר בצלחת. אמרתי לעצמי שעליי לומר תודה על מה שיש ולא לבקש יותר, כי אנשים שלא מסתפקים במועט דינם למות לבדם. הוא לא אהב את זה, אתם מבינים, הוא אמר שאני צריכה להיות המלכה שלו. הוא רצה שאלך איתו ואקנה לי שמלות ותכשיטים ונשב ביחד במסעדות ונשיר על שפת הים. אבל לא הייתי טיפוס של חופש, כי בחופש הייתי הולכת לאיבוד. הייתי בודדה מכדי לדעת כיצד לצעוד לבדי, וכשהוא הגיע, סוף סוף, לא יכולתי להרשות לעצמי לאבוד שוב בתוך האפלה. כי בעולם הזה, ידידיי, אם תיפול במרכז כביש סואן כשהשמש קופחת מעליך, איש לא יושיט לך יד. ומי יודע עד כמה אפלים השמיים דווקא בשעות היום, ועד כמה החיים האלו עצובים גם בין צלילים ומנגינה? הרי החושך הוא כל מה שאינכם רואים. ואני חושבת, כן, שלא רציתי לראות דבר מלבדו.
   יום אחד הוא חזר הבייתה וישב על הספה. צפיתי בו, יושבת על כיסא לצד שולחן האוכל העמוס, לבושה בבגדים שהיו צריכים להשלח למכבסה כבר שבוע קודם. צפיתי בו פושט מעליו את בגדיו ואחר כך חולץ את נעליו. אני זוכרת שחשבתי: סוף סוף אוכל ללבוש משהו אחר. היה במחשבה ההיא משהו נעים. הבטתי בו, והוא הביט בי, אבל משהו בעיניים שלו היה לא כתמול שלשום. משהו שם השתנה. הספקתי לראות את הצל חולף בתוכו, צל מהיר וקלוש של חוסר ודאות... ולאחריו הוא קם על רגליו. גם האופן שבו צעד לקראת השולחן היה שונה. לרוב הוא נהג לקום ולגמוע את ארבעת הצעדים ההם בן רגע, והפעם, בגב כפוף מעט, הוא הידס במשהו שנראה לי כמו בושה.
   הוא ישב מולי, צלחות האוכל מונחות מולו. היו שם עוף ואורז וירקות יקרים כל כך שאת שמם לא הכרתי. ידעתי רק לבשל אותם, אבל את הטעם לא ידעתי לאמוד. הוא נעץ את המזלג במשהו ואחר כך עזב. אחר כך נאנח, והביט בעיניי, ושלף מכיס החולצה שלו קופסה קטנה. הוא אמר, "אני רוצה להתחתן איתך, אהובתי," ומשך את אצבעותיי קדימה. הוא אמר, "אני רוצה לאהוב אותך לעד."
   ואני רק הנהנתי, ודמעות דקות עמדו בעיניי. לא חשבתי על חתונה, אני זוכרת. חשבתי על זה שהוא לא אוכל, ושהוא ודאי רעב, ושאולי האוכל לא טעים לו. אני זוכרת שחשבתי שהיה עליי להשקיע יותר, שאולי לא המלחתי את העוף דיו ואולי לא עירבבתי את המרק כפי שהיה עליי לעשות. אני זוכרת שחלף בי צל של מחשבה שדיברה על אהבה, משהו כמעט בלתי נראה שלא יכולתי להסכים לו... ואז זה נעלם.
   מאז פחדתי עוד יותר. הייתה לי טבעת זהב על היד והייתי אשתו. הוא חזר לאכול, ותמיד היה מאושר כל כך ושמח וחייך וצחק. פעם הוא קנה בקבוק של יין וניסה לתת לי לטעום, אך הייתי מוכנה רק לחלוץ את הפקק. הוא אמר שאני עוד אשתנה יום אחד, כשאבין שנועדתי להיות מלכה. אף פעם לא האמנתי שזה יקרה. אבל הייתה לי טבעת זהב על היד, וזהב הוא דבר שיש אולי רק למלכים, אז נאלצתי להאמין. ממילא, חשבתי, אולי אמות לפני שאבין. כי אהבתי אותו מאוד, ומבלי שהייתי מוכנה להודות בכך, חשבתי שאולי אמות מרוב אהבה.
   טוב, אתם מבינים, בסופו של דבר אחד משנינו מת. זו לא הייתי אני. הוא נפטר בשנתו לפני זמן לא רב, גבר בן שמונים ואחת שחי את חייו לצד אשה שמעולם לא העזה לצאת החוצה כי פחדה לאבד את מה שעוד נותר לה. התעוררתי לצידו בבוקר והבטתי בו, חושבת שוב עד כמה הוא יפה, וכשרכנתי לנשוק על לחיו הרגשתי עד כמה קר הוא היה. ואז הבנתי שהוא הלך, ושנותרתי לבד בלאו הכי. הרי לא יכולתי לחמוק מהגורל האחרון, ולא יכולתי להכחיש את קיומו של מקום טוב יותר מזה. הנחתי שהוא ודאי מאס בי והחליט ללכת למקום אחר. הנחתי שזה בסדר גמור. זה גם לא כאב. אחרי כל כך הרבה זמן, אתה כבר שוכח כיצד מרגישים. כל מה שאתה מכיר הוא הקמטים שעל פנייך, אותם קמטים שראית כיצד נחרשו בכל בוקר שבו הבטת במראה. ואין דבר כואב מלבד הזיכרון.
   המפתח שנתן לי אז מונח עתה מולי. אני יושבת על הכסא שבו ישבתי כשמשך את ידי לידו, ומביטה בטבעת שעדיין מבריקה באור זהב לקרני השמש. מוזר לחשוב שהשמש ממשיכה להאיר גם אחרי שישים שנה באותו האור. אני לובשת את בגדיו שפשט מעליו שלשום, בגדיו של גבר שהיה כל חיי ועתה נח מת מתחת לאדמה אחרי שנקבר בלוויה שבה לא נכחתי. אני חושבת שאקח את המפתח ואתחוב אותו אל חור המנעול רק כדי לוודא שהוא עדיין פועל. אנסה לסובב אותו, אולי. מי יודע, אולי המתכת לא תישבר, ואולי המנעול ייפתח באותה חריקה שתהדהד בחדר המדרגות כמו ביום שבו פתחתי אותה לראשונה. אולי אעז ללחוץ על הידית ולחמוק החוצה אל תוך הצללים, לרדת במדרגות אל תוך עולם שממנו פחדתי כל כך. הרי עתה אין לי דבר לאבד. עתה זה רק אני והעולם.
   אני חושבת שאלך לבקר את חנות הממתקים. אולי אסיר את הטבעת ואניח אותה ליד הדלת, בדיוק במקום שבו חרטנו לראשונה את שמותינו על המדרכה עם האולר שלו. אולי אצליח למצוא את הסימנים, אם שישים חורפים לא הספיקו להטביע אותם. אני מניחה שאצליח להסתדר, הרי, אתם מבינים, כל עוד אתה עדיין נושם, כך אתה גם עדיין חי. אולי אפול במדרגות, או אסתנוור כשאביט בשמש וארגיש את הרוח על פניי. יש הרבה דברים לא ברורים בעולם. דברים שאתה פוחד לאבד, אך לא יכול לחיות בלעדיהם, ובסופו של דבר, גם אם אתה לא רוצה בכלל, אתה תמיד מוצא אליהם את הדרך חזרה.
   כי הדרך נכתבה מראש. אתה צועד בה בעיניים עצומות. אתה נושם, אבל לא נושם באמת... עד לרגע שבו אתה מבין שלא נותר לך דבר מלבד עצמך. ואז, רק אז, אתה יודע כיצד להניע את עצמך קדימה... וזוכר, בבושה עצומה אולי, דבר שאולי שכחת מזמן.
   אתה זוכר להיות חופשי.

לתחרות.