הוא הרים את ידו הלבנה והארוכה מעלה, בוחן את הציפורניים השקופות למחצה שהיו נקיות עד שפניו כמעט והשתקפו בהן. ידו השנייה הייתה פצועה, ושלוש מציפורניה היו כחולות ומתות, לכודות בתוך הבשר החרוך, אבל גם אותה הוא הרים. הוא זכר היטב את הדרך הפתלתלה שעשו הצלקות כדי להגיע לבשרו, ושנא אותן כפי ששנא אותם. את הם. פעם הוא ניסה לקלף אותן מעורו בסכין, אבל גילה שהן לא מתקלפות, ושלנסות לקלף אותן זה כמו לצייר בדיו אדומה על דף מקומט. היו לו שתי ידיים, ושתיהן המשיכו לעשות את מה שעשו מאז ומעולם. זה כאב כשהתאמץ יותר מדי, בעודו שומע את הקולות הצייצניים של הסיום, אפילוג שנמוג בין אצבעותיו כמו חול - אבל כאב, כפי שהכיר אותו, היה רק מילה שאנשים אוהבים להשתמש בה כדי לתאר את הבכיינות המטופשת שלהם. הוא צחק על אנשים שאמרו שכואב להם, כי הוא יכל ללמד אותם הרבה יותר ממה שחלמו לדעת. הוא יכל להשקות אותם בכאב. לא, לא בכאב. בבכיינות מטופשת שלעולם לא תצליח להסביר את נפלאותיו האמיתיים של הכאב.

   פעם הוא האמין שאלוהים נגע בו. כולם אמרו את זה כשהביטו בעיניים האפורות, המותשות, ובעור החיוור שלא היה כהה יותר מקלף דהוי. היו לו שתי ידיים מכושפות, האחת בריאה והשנייה מדממת, אבל הן היו חזקות מספיק כדי לגרום לו לאותו טירוף רגעי שהתחיל בחיים ונגמר במוות. הידיים נתנו לו לשמוע חרחורים ותחינות אחרונות, קולות שהיו גבוהים יותר ממגדלו של מלאך המוות במלאכת העננים ונמוכים יותר משערי הגיהינום. אלה היו קולות לבנים. קולות לבנים שהוכתמו באדום. פעם הוא האמין שאלוהים נגע בו, אבל עתה הוא לא האמין באלוהים. אלוהים, בדומה לכאב, היה בעבורו לא יותר ממילה שאנשים אוהבים להשתמש בה.

   לפעמים היו גם מילים, בתוך הקולות האלה. לרוב זה היה מסתכם בתחינות חסרות פשר, רשרושים חרישיים שנטמעו ברעש הדפים המתהפכים. הוא רצה לעשות לכולם את מה שהם עשו לו, אבל הוא לא האמין שאי פעם יהיה מסוגל להשתמש במזלגות למשהו אחר מלבד אכילה. אכילה בפני עצמה הייתה פרס יוצא דופן, גם עתה, והוא אהב לאכול. הוא אכל מהר. מהר מאוד, אפילו, ולפעמים נחנק כשפיסת לחם יבש נתקעה בגרונו. בכל פעם שנחנק, הקול שבראש שלו שוב יצא החוצה. הקול שבראש שלו צרח. זה היה הקול של הם, שאמר: אנחנו באים להראות לך מה זה.

    הוא הכיר את כל הקולות שבעולם. את כל הצלילים. גם עתה, כשהאוזניים שלו הלכו ואיבדו את היכולות שלהן, הוא עדיין יכל לשמוע הכל. הוא יכל לשמוע רשרוש של כנפי דבורה מחוץ לחלון החדר שלו, ויכל לשמוע את רעש הרכבת בתחנה במרחק של קילומטרים ממנו. פעם הוא חשב שהוא שומע את הקירות מדברים, מדברים בקול של הם. זה גרם לו לקחת את שתי הידיים שלו ולצאת החוצה מהבית, לרוץ ולתפוס משהו. מישהו, אולי. הוא היה מוכרח לשמוע את התחינות האחרונות, את הגעגועים, את הצליל הגבוה כל כך שכמעט ואי אפשר לשמוע אותו, זה ששומעים רגע לפני שהכל נגמר.

   כתבו עליו בעיתון פעם, אבל מאז שזה קרה הוא שמר על פרופיל נמוך. הוא התחבא במשך רוב הזמן, רועד לשמע צעדים במדרגות הבניין שבו גר. כשדפקו בדלת מועד הבית, הוא היה זורק משהו בשפה שהם לא הבינו. אף אחד לא הבין. רק הם הבינו, אלה שבתוך הקירות ובתוך העיתונים ובתוך המקרר ובתוך הצנצנות ובתוך הראש שלו. וכדי להשתיק את הם, הוא היה מוכרח לשמוע את הייסורים. את הקולות הגבוהים ואת הקולות הנמוכים. לשמוע את מה שהיה אולי הסוף.

   הוא היה פסנתרן פעם. היה לו פסנתר גדול ויפה. בתקופה שבה הכל היה בסדר, לפני שהם באו והרגו את אמא של ואת אבא של ואת אחות של ואת אח של ואת סבתא של, הפסנתר היה מנגן. הקלידים שלו היו פעם שלמים, אבל הם הרסו אותם. הם לקחו את הראש שלו והרימו והורידו ודפקו וכאב ובוכים והרבה צעקות, ואנחנו נהרוג אותך יהודון אנחנו נהרוג אותך ונזרוק אותך לתוך התנור ונכין עוגה של יהודים ונתן לאבא ואמא שלך לאכול.

   אבל לא, הם אף פעם לא הכינו את העוגה. אולי כי הוא ברח, אולי כי הם כבר היו חלשים מדי, והוא, הילדון הראשון שהעז לחמוק מבין הסורגים החשוכים, היה עוד טיפה בים שתרמה להחלשה הזאת. ועם זאת, קצת לפני שהוא הצליח לחמוק החוצה, מישהו מהם בא ואמר לו שהוא רוצה לשחק. מישהו מהם הוציא מזלג מהתיק שלו, שעה שהאוויר שבתוך התא הקטן הולך ואוזל. מישהו מהם רכן כלפיו ואמר  לו "אני זוכה, אתה מפסיד."

   "למה אני מפסיד?" הוא שאל, אבל השאלה שלו לא הייתה אמיתית. היא הייתה צל, כמו שכולו היה צל. "למה אתה זוכה ואני מפסיד אם לא עשינו תחרות?"

   והוא השיב לו, "אני זוכה ואתה מפסיד כי ככה זה החוקים. אני תמיד מנצח, אתה תמיד מפסיד. יהודים לא מנצחים."

   ואז הוא מרים את המזלג ומנחית אותו על יד שמאל של אתה מפסיד, ואני זוכה צוחק. הוא צוחק ומרים את המזלג, ואתה מפסיד מבוהל וכואב אבל הדם לא זורם עדיין. אז אני זוכה מרים את המזלג שוב, ומוריד אותו שוב, והפעם הדם מתיז. עצם נשברת. סחוס נקרע. אתה מפסיד צורח, אבל הצרחות שלו הן צל. הוא לא אמיתי, הוא חולם, זה לא יכול להיות... ובכל זאת זה כן קורה.

   אני זוכה לוקח את המזלג ושובר לאתה מפסיד ציפורן אחת. הוא תולש אותה וזורק אותה על הרצפה, אחר כך הוא דורך עלייה. ככה עוד פעם. ועוד פעם. ואז המזלג שוב למעלה, ושוב למטה, ושוב למעלה.

   הקולות באים מהפסנתר, ולפעמים הוא חושב שהקולות האלה נשמעים כמו של אנשים שנחנקים, ידיים בלתי נראות כרוכות סביב צוואריהם. הוא שמע הרבה אנשים נחנקים כאלה פעם. פעמיים. שלוש. אבל כשאתה בן תשע, כל הצלילים נשמעים לך כמו פסנתר. הראש שלך לא רוצה שתשמע את המוות לוחש לך באוזניים, כי הלחישה הזאת ארסית. אם אתה שומע את הלחישה הזאת, אתה לא שומע יותר אחריה. היד כואבת לפעמים, והפסנתר שבור, ולמרות שזה בושה וזה עצוב לחשוב שפסנתר שבור נשמע כמו אנשים שנחנקים, כי הפסנתר משתעל, הוא לא יכול להגיד לראש שלו על מה לחשוב. זה קורה לבד, כמו שהכל כבר קרה.

   העיניים יבשות, הלב שלם. יד אחת פצועה, אבל בסדר, זה כבר עובר. הנה, אפילו יש צלקות. ראיתם פעם מישהו עם צלקות מדממות? זה לא יכול להיות, כמובן. אם יש לך צלקות, סימן שכבר הבראת. הבראת, והכל בסדר גמור, כי אתה כבר לא בוכה.

   נכון, ילד?