ארונות נטרקים ביריות רובה,
שתי עיניים בוחנות מבעד לחור המנעול
והזיעה,
שהדביקה את השיער למצח
בפיתולים עדינים של להט מלחמה,
עדיין ממשיכה לטפטף מן העור הצורח
צורבת בין החתכים על הבטן השסועה
כמו חומרי חיטוי או בקבוק אלכוהול
מכות השניות בעורפה
עם הריחות הסמיכים,
היא יודעת שאולי לא תצא כשהקליעים שורקים לצד אוזניה
ונופלים מטה מתרמיליהם אל רצפת השיש היקרה
והקרה
שהוכתמה בדם שהיה לא רחוק משלה.
היא רוכנת מטה
אל שלולית של אדם
שהיה ואיננו
ומנשקת לחיים קרות ולבנות
שנגדע מהן הסומק באיבו
שפעימות הלב חדלו מלהכות בצוואר העייף
שנשמט מטה עם צאת הנשמה.
היא מרימה את החרב
כאישה האוחזת בכל חייה מולה
בפיסה של פלדה
היא נועצת
וצווחת לאלוהים שישמור ויחזיר את מי שאבד
ביודעה שלעולם לא ישמע.
הזיעה זורמת בורידיה כמו מלח קר
והפחד
הו אלוהים
כה חזק עומד בגרון כמו קרח המסרב להתחמם ולשקוע,
זרועותיה לפופות סביב ידית של דלת גדולה
והיא צועקת
נחנקת,
סביב ידיה החבל קשור כתפילה נאבקת
כשהם באים ולוקחים גם אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
