יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות כשאני אוהב אותך. את רובם, ככולם, אני בכלל לא מבין, ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שוב ושוב שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה מעצמי. לבקש ממך לאהוב אותי זו בקשה גדולה מדי, את זה כבר הבנתי, אבל אתה בכל זאת נמצא שם, עמוק ורחוק, במקום שנעול מתחת לים בתוך תיבת אוצר שחורה עם עיטורי כסף מזוייף שהוכתמו בחלודה אדומה כדם. בין כל הדברים האלה, שאני רוצה לעשות כשאני אוהב אותך, יש הרבה מאוד דברים שאתה אולי רואה בכל יום... ונדמה לי, לפעמים, שאתה לא שם לב למשמעות שלהם.

   יש ימים שבהם אני רוצה לראות אותך קם בבוקר, בזמן שאני כבר מחכה לך במטבח, לבוש בבגדים שלך מאתמול בערב. הבגדים האלה ספוגים בריח שלך, וכשאתה קם מהמיטה, ומגשש את הדרך למטבח תוך כדי שאתה משפשף את העיניים שלך, ופותח את הפה כדי להגיד 'בוקר טוב' אבל במקום זה מקבל נשיקה. יש ימים, אתה בטח יודע, שבהם הדחף לתפוס אותך ולנשוך אותך בצוואר עד שתשתגע ותיכנע ותהיה שלי לנצח, הוא גדול יותר מכל דבר אחר. הימים האלה מגיעים בתכיפות גדולה יותר ויותר, ונראה לי שככל שאני לא מקבל את מה שאני רוצה, ככה אני רק רוצה אותו יותר. טוב, הכלל הזה תקף לגבי כולם. אתה יודע איך זה כשאתה מאוהב, כשכל החושים שלך מתערבלים לתוך גוש גדול וורוד ומטפטף שהטעם שלו מתוק יותר מסוכר. אני ממש נמס לפעמים, שמת לב? באמת נמס. אני לא יכול לקום מהספה כשאני רואה אותך, ואתה לא מצליח להרים אותי, כי אני מפורק למליון ואחד חלקים שכל אחד מהם שונה מהשני. כמו פאזל. אז הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להתפרק גם אתה וליפול עליי תוך כדי שהחולצה שלך כבר על הרצפה. נחמד לחשוב על זה לפעמים, במיוחד בחלק שבין המודעות לבין ההקיץ, אותו חלק שנותן לי לברוח רחוק מאוד מאוד אבל לא שוכח להזכיר לי שבסופו של דבר אני אשכח את הדרך חזרה הבייתה. וזה מה שהכי מפחיד אותי, אהובי, כי אני יודע שהדרך חזרה יכולה להיות קשה מדי בשבילי. אני חושש שלא אצליח לחזור. בטח שלא כשאתה לא שם.

   מגדלור, חלק יגידו. אתה כמו מגדלור בשבילי לפעמים. גבוה נורא ויפה נורא והאורות שלך מסנוורים כשאתה מאיר לי את הדרך. ושוב אנחנו חוזרים לאותה הנקודה, כי אף אחד לא יכול להגיע לראש המגדלור בלי לטפס את כל המדרגות. יש יותר מדי מדרגות כדי להגיע אלייך. המדרגות האלה מכוסות בקוצי פלדה, וככל שעולים ועולים, ככה הקירות נסגרים עלייך יותר ויותר, וגם הקירות מכוסים בקוצי פלדה. הקוצים האלה רעילים, וגורמים לך לשכוח... וכשאתה שוכח, אתה כבר לא יכול לזכור. כמה פשוט, אה? פשוט מאוד וסנטימנטלי מאוד, אפילו דבילי. אם אתה שוכח, אתה לא זוכר. ואם אתה זוכר... לפעמים כבר קשה מאוד לשכוח. ויקום האחד שיגיד שהוא לא מבין על מה אני מדבר. אני מבטיח לתת לו להבין הכל. אחרי הכל, זה בכלל לא קשה. בעצם, אין דבר בעולם שקשה יותר מלכפות על עצמך לשכוח. אני לא חושב שקיים אדם בעולם הזה שניווט את עצמו אל השיכחה. כי השיכחה היא שחורה וסגורה, וגם כדי להגיע אלייה אתה צריך לשחות בנהרות של דם ולהביט בשמיים שעשויים מבד שחור ונרות שמשתקפים במראה כמו כוכבים.

   חשבת פעם לזכור? אני עושה את זה תמיד. זה הרבה יותר פשוט מלעלות את כל המדרגות אלייך, ואני גם לא צריך להתאמץ יותר מדי, כי כשאני זוכר, המוח שלי משתולל כאילו שאתה באמת עומד לידי. כבר קרו הרבה פעמים שבהן חשבתי עלייך והבנתי שאני בכלל לא פה. שאני לידך. והכי מצחיק זה שכשאני איתך אני בוכה, למרות שאני צריך לשמוח. אתה עושה אותי מאושר. ולמרות הכל, אתה גורם לי לבכות. זה לא נחמד מצידך. הלוואי והיית מבין מה זה ללכת לישון ולשקוע לתוך עולם של קוצים רעילים ונהרות אדומים שכדי לעבור אותם אתה צריך לבנות לעצמך רפסודה. רפסודה שעשוייה מכל החלומות שלך שתפורים האחד לשני בחוטים של זיכרון. בחוטים של אהבה.

   אבל מה אני כבר יכול לומר. לכפות עלייך לזכור אני לא יכול בדיוק כשם שאני לא יכול לכפות על עצמי לשכוח. אני רוצה להאמין שאתה זוכר אותי, אבל גם זה נראה לי קשה מדי, ובכלל, מי אמר שאתה לא זוכר? אולי אתה בכלל יושב וחושב עליי גם אתה, ואולי, אולי אי שם בתוך העולם הזה שלך, גם אתה בוכה לפעמים. אני מקווה שלא, כי מחשבה עלייך בוכה שוברת לי את הלב. בכלל, מחשבה עלייך מכסה אותי בפרפרים. פרפרים יפים כמוך. כי לחשוב עלייך זה יותר מהכל, ולחשוב שבאמת ניסיתי לכפות על עצמי את השכחה... הרי זה נדון מראש לכישלון, לא? זה כמעט כמו להאמין שמתישהו תזכור.

לתחרות.