| 8/2009
קאבום
בזוית העין היא רואה את להב הסכין,
מבהיק לאור הפלורוסנט הצבעוני שמעליה. המוזיקה סביב מרעידה את האדמה כשהיא
עדיין מסובבת את הגוף שלה על השולחן, לבושה בבגדים שלא כיסו יותר מדי.
העמוד שהיא אחזה בו החליק מזיעה. מתחתיה, כל כך נמוך מתחתיה, הם עמדו...
והם צרחו את השם שלה ואמרו לה שהם רוצים אותה, שהם היו עושים לה דברים שאף
אחד אחר לא היה יודע לעשות, שמותק, הלילה רק התחיל, ויש להם דירה לא רחוק
מכאן... והיא, עם החיוך השובב שלה, הייתה אוספת את הכסף וקורצת להם
בשפתיה, לפעמים שולחת נשיקה. והפעם זה היה שונה, כשהלהב הבהיק מולה שם,
שעה שהמוזיקה עדיין בונה את החומות ההן סביבה. וכל שיכלה לעשות היה להמשיך
ולרקוד, כי המוזיקה עדיין ניגנה... והמתכת שהבריקה באורות צבעוניים נראתה
לה רחוקה עתה, רחוקה מדי - וחוץ מזה, הצלילים נתנו לה הגנה. הם נתנו לה מחסה.
היא הטתה את ראשה אחורה, שולחת קשת של שיער ארגמני וצבוע שהבריק
בדמדומים האדומים שהאירו מהתקרה. זיעה כיסתה את מצחה. היא עצמה את עיניה
לרגע אחד, נותנת לרעש למלא אותה, ואז פקחה אותן, גופה עדיין מתוח לאחור.
היא ראתה מדף של בקבוקי ג'ין ירוקים, וברגע שלאחר מכן, כשמתחה את צווארה
קדימה שוב ופיסקה את רגליה רחב מספיק כדי שתרגיש את עצמותיה חורקות ואת
הקהל מתנשם במכנסיו, הדבר הראשון שהצליחה לראות היה שוב הלהב ההוא; והפעם
קרוב יותר, כאילו שצעדה לקראתו. לא, לא כאילו שצעדה לקראתו... היא עדיין
עמדה במקומה, רקדה במקומה. זה היה הוא שדהר לקראתה.
קאבום, היא חשבה.
עברו שתי שניות מאז המחשבה ההיא, שפינתה את מקומה לטובת הפחד, הפחד
היציב והמתוק שחילחל כאילו מבעד לגרון שלה. היה משהו נפלא בפחד, היא חשבה.
משהו תומך, כמעט מציאותי. היא חשבה שהוא היה כמעט מוצק, כל כך חד שהיא
יכלה להפצע ממנו לו הייתה יכולה לגעת בו. והוא היה מנחם, הפחד ההוא, שזלג
ממנה ביחד עם הזיעה והכתים את הרצפה בטיפות עגולות שנראו כמו דמעות. מחשבה
מטורפת בתוכה שאלה אותה אם הזיעה שלה תכתים את הסכין לפני שהוא ישקע
בבשרה, לפני ש-
קאבום
- הוא יתפוס אותה ויכניס לתוכה משהו שונה ממה שהאחרים נהגו
להכניס כשהלילות היו נגמרים. היא הביטה שוב בקהל, מחפשת בעיניה אחרי
הניצוץ הכסוף ההוא - והפחד פינה את מקומו לטובת האימה הברורה כשהיא הבינה
שהיא לא רואה אותו יותר. הוא יכל להיות כל אחד, כל אחד בכלל... ובחשיכה של
המקום, שרק האור האדום שצבע את שיערה בברקים האיר אותו, אף אחד גם לא היה
רואה את דמה לו היה נשפך. הם היו מרגישים בו לו היו נוגעים בה, לו היו
שולחים ידיים ביראת כבוד וצורחים לה שיש להם משהו שאף אחד עוד לא נתן
לה... אבל עיניים של גברים בודדים לא ראו דם. עיניים כאלה לא ראו פחד ולא
אימה ולא יכלו להרגיש בסכינים שנשלפו מאחורי גבם; עיניים כאלה ידעו לראות
את כל מה שמעולם לא ניתן להם, אותם הדברים שעיניהם של גברים אחרים התרגלו
לחזות בהם כמו בהצגה בכל בוקר ובכל צהריים ובכל לילה. לא דם, לא פחד, לא
להיטות - רק אותה ההרגשה הנוראית ההיא, ההרגשה המבעיתה והמחשמלת במקביל
ההיא של להיאהב, להירצות, לעשות אהבה ולא להזדיין - כל מה שעיניים רגילות
לא יכלו לראות, אלא אם כן עמדת בפאב של לורדי 41 בלילה ההוא, כשהסכין
נשלפה בין האנשים והבריקה בעיניה של -
קאבום -
האישה שעמדה על הבמה וניערה את הגוף שלה כאילו שלא ידעה פחד
מימיה, שעה שהבעתה ההיא שקעה בורידיה כמו מלח וגרמה ללב שלה להלום כמו
מכונת ירייה. לא, לא כמו מכונת ירייה... מכונת ירייה הייתה עלובה לעומת מה
שקרה שם. היא יכלה לשמוע את האדמה בפאב של לורדי 41, צליל יציב, רועם, של
סוליות נעליים מכות ברצפת פרקט. קא - בום, קא - בום, קא - בום. וככה הלב
שלה פעם, קודם קא ואחר כך בום, קודם פחד ואחר כך שקט, קודם אימה ואחר כך
שלוות רפאים. ידיעה ברורה שהנשימה הבאה שלך עלולה להיות האחרונה לפני
שהסכין תפלח את דרכה מבעד לעור - שהפעימה הבאה שלך עלולה להיות רק קא או
רק בום. ואז השקט ההוא, של אחרי ההופעה. הדממה של לשכב במיטה שסדיניה כבר
הפכו לנוקשים מגברים... להוריד את הפיאה, למשוך למטה את התחתונים, למשוך
את המילוי מתוך החזייה -
קאבום -
ולהרדם.
היא עדיין רקדה, שוב קדימה ושוב אחורה. שיערה נדבק למצחה והשתחרר,
העקבים שלרגליה הפכו פתאום לכבדים מאוד, כאילו שכל אחד מהם נקשר בשלשלאות
מתכת כבדות. אבל היא הייתה חייבת לרקוד, היא הייתה מוכרחה לזוז, המוזיקה
עדיין התפרעה, האנשים השתוללו, והחומה ההיא, לעזאזל, החומה ההיא סביבה...
העיניים שננעצו בה, אותן עיניים שלא ידעו שובע. היא ראתה צללים בעיניים
האלה, משהו כמעט רדוף, משהו כמעט מת -
אבל לחשוב על זה היה מפחיד מדי, אז היא שתקה, והסתובבה אחורה, שוב מביטה
בבקבוקי הג'ין ובכוסות מכוסות אבק, בבקבוקי וודקה יקרים שנראו כמו בקבוקים
של דם באור ההוא של לורדי 41. ולרגע אחד קצר היא שוב הבחינה בלהב... אבל
הפחד שתקף אותה עכשיו לא היה אותו הפחד שתקף אותה קודם. עכשיו הוא היה
שונה, חי ובועט אפילו יותר, פחד שאמר לה -
הוא ייקח ממך את הבגדים ויראה לכולם את מה ש -
קאבום קאבום קאבום קא קא קא בום בום בום קא בום קא בום קא -
שאולי הפעם הכאב לא יהיה רחמני. שהוא יחתוך דברים כואבים
יותר מבשרה, והדבר הגרוע מכל יהיה כל כך נוראי שהיא אפילו לא תצליח להבין:
הוא ישאיר אותה בחיים. היא תמשיך לנשום בשביל שניים, כשאחד מתוכה יהיה
פצוע, אולי אפילו מת. וכשזה יקרה, היא תעדיף ליפול אחורה ולשקוע אל תוך
הצחנה שמתחת לאדמה, להקבר בתוך ארון שלעולם לא יוצאים ממנו, לשקוע לתוך
חושך סמיך כל כך שאפשר לטבוע בתוכו, שאפילו אם תדליק בתוכו גפרור הוא לא
יאיר.
קאבום.
אור הפנסים האדומים השתולל מהתקרה. באסים רצחניים הרעידו את רגליה,
משלחים בה רטט יציב ותובעני. היא כמעט מעדה קדימה כשהיא ראתה אותו מרים את
הסכין באוויר ומנחית אותו מטה באכזריות, עיניו נעולות על שלה, קורע בבשר
חי בלי טיפה של רחמים. היא צרחה, מבועתת, ונפלה אחורה. הסכין הונפה באוויר
שוב, הפעם מוכתמת בדם -
זיעה -
והונחתה מטה שוב, הפעם חזק יותר. ואז שוב, ושוב, ושוב. זה
אפילו לא כאב. היא חשבה שהכאב היה חד מכדי שהיא תוכל להרגיש בו, אבל כשהיא
פקחה את עיניה, מוטלת אחורה, וראתה את בקבוקי הג'ין הירוקים מאחוריה, לא
כפולים או משולשים אלא במספרם המקורי - היא ניסתה לספור אותם, שבעה עשר -
מחשבה חדשה התגנבה לראשה. והיא הבינה, בפאניקה שחורה, שזה לא היה גופה שלה
שהסכין אכלה בו. שאולי, רק אולי -
היא בעטה בעקביה, פותחת באצבעות רועדות את רצועות העור שהקיפו את
הקרסול שלה. תחתוניה לחצו לה יותר מתמיד והיא התחננה שהייתה מסוגלת להוריד
אותם עכשיו, כי זה התחיל לכאוב, כל ההתרגשות הזאת כאבה בין רגליה, כל הפחד
הזה גרם לה... גרם לה להשתנות.
היא עמדה על רגליה, עיניה פעורות, וראתה את הסכין מונפת ומונחתת, מפילה את
העיניים ההן שהביטו בה, עיניים שעדיין הביטו בה ולא שמעו דבר כשהמוזיקה
והחשיכה בלעו את המתים שנפלו האחד אחרי השני על רצפת הפרקט, שאולי הייתה
עתה מוכתמת בדם. אבל היא ידעה, היא ידעה, היא ידעה שהם לא יכולים לראות את
הדם הזה... שהם לא יכולים לשמוע... ושאם היה קו מחשבה כלשהו, חוט מחשבה
שעבר בין כל המביטים בה, שמספרם הלך ודעך, הרי שהוא היה זהה. הקו הזה אמר:
תני לנו עוד, בובה. תנעלי את העקבים שלך ותמשיכי לרקוד.
אבל עכשיו זה היה שונה. הפחד גרם לה להשתנות, והיא כבר לא הייתה בובה. היא לא הייתה מותק.
היא לא הייתה היא והיא לא רצתה לרקוד. ובעודה עומדת שם, נשענת על עמוד
מתכת שהיה לח מזיעה ומבריק באור אדום, העיניים שננעצו בה כבו האחת אחרי
השניה, נופלות על הרצפה כשהסכין ננעצה. היה פלא מטורף בקהל - היא חשבה
שהמוות אוהב אותה. שהוא גורם לה להרגיש טוב, במיוחד עכשיו, אחרי שהיא השתנתה - ובעצב מסויים, שהפחד היה רק מרכיב קטן ממנו, היא חשבה: הם כולם קא.
בום.
ואז הוא ניגש אליה, מקרב אליה את הסכין שהייתה אדומה לכל אורכה.
היא הביטה מאחוריו, בוחנת את הקהל - שהיה קהל של מתים, אם היה קהל בכלל;
עמוק בתוכה היא רצתה להבין איך הוא הצליח להכנס, איך הוא הצליח להרים את
הסכין שלו בפנים ולהפיל כל כך הרבה בלי שאף אחד עצר, בלי שאף אחד צעק. איך
נתנו לה להמשיך לרקוד כשהוא הפיל את כל אלה שאהבו אותה, כל אלה שבאמת אהבו
אותה, לעזאזל, אלה שהיו מוכנים למות בשבילה ולתת לה דברים שאף אחד אחר לא
ייתן לה לעולם, שייקחו אותה לבית שלהם ו-
הוא הרג אותם, היא נרעדה. הוא הרג את כולם, אבל הם לא יכולים לראות את הדם. הם לא יכלו לראות שום דבר. גברים בודדים לא יכולים לראות דבר מלבד כאב.
"תפסיק," הוא אמר לה. ביד מוכתמת בדם הוא הפיל את הסכין על
הרצפה. היה צליל נפץ כשהמתכת פגשה בעץ. הוא דרך עליו ובעט אותו לאחור,
ושמע אותו ננעץ היכנשהו מאחוריו. זו יכלה להיות הרצפה, אולי. או גב של אחד
מאותם הם. או אולי ראש. "תפסיק לשקר."
"אני-" היא התחילה לומר, אבל לפני שיכלה לומר עוד מילה נוספת, הוא רצח
אותה בלי להשתמש בסכין. הוא רצח אותה באצבעותיו. יד אחת אחזה בחזיה ותלשה
אותה ממנה, חושפת תחתיה חזה שטוח ונוקשה. השניה קרעה את השטרות מתוך
התחתונים, ואחר כך קרעה אותם מעליה, חושפת תחתיהם את מה שאחרים ידעו לראות
רק בלילות שבהם היו שיכורים מספיק כדי שלא להבין. כשהם לקחו אותה לבית
שלהם, כשהם נתנו לה משהו שאף אחד אחר לא יכל לתת... והיא תמיד אמרה תודה,
תמיד הושיטה יד והלכה אחריהם, נותנת להם לראות אבל לעולם לא להרגיש... כי
כשהיא משתנה, היא הופכת למפלצת. היא כבר לא יודעת לרקוד. העקבים כואבים
לרגליה.
המוזיקה המשיכה להתפוצץ סביבם כשעמדו על הבמה, היא עירומה והוא עומד
מולה עם בגדיה בידיו. "תפסיק לשחק," הוא אמר לה. "אני לא יכול לחיות עם
השקרים שלך, אתה מבין? אתה שומע אותי?"
"אני לא משקרת," היא אמרה, אבל הקול שיצא מפיה לא היה הקול שלה: זה היה
הקול שלו. "עזבת אז ועזבת עכשיו, ואם היית חושב, אם היית יודע-"
"אם הייתי יודע מה?" הוא קטע, מרים מולו תחתונים אדומים וחזיה לבנה.
הוא הביט בהם בגועל. אחר כך זרק אותם לאחור, שם הם נחתו על אנשים שאולי לא
היו שם. רוחות רפאים. צללים באפילה. "אם הייתי יודע מה, ריצ'ארד? אם הייתי
יודע מה?"
שבכל לילה אני נוגעת בהם וחולמת שזה אתה, היא
חשבה. לרגע אחד היה בה כאב חזק כל כך שהיא בקושי יכלה לנשום, כאב מר
ומזוקק וברור וחד כמו הלהב. ואז שוב. היא פתחה את פיה, אולי רוצה להקיא,
אולי רוצה לבכות, אבל לא שמעה דבר... ולפני שיכל לאחוז בה, היא הטתה את
ראשה לאחור. שיערה האדום שוב התנופף סביבה, הפעם בהילוך איטי כאילו ששלטה
בו באצבעות של במאי קולנוע. היא הביטה בשבעה עשר בקבוקי ג'ין, וחטפה אחד
מהם. היא פוצצה אותו על המדף, ממשיכה לאחוז בצוואר הבקבוק החד. ריח חריף,
נוקשה, צרב את ריאותיה. ובעיניו שלו היא ראתה את אותו הפחד שבלע אותה
קודם, אותו פחד שעמד בעיניו כשעזב אז ועזב עכשיו, אותו הפחד ש-
קאבום -
גרם לו לעזוב אותה.
ואז היא נעצה את הזכוכית עמוק בבטן, ושלפה אותה החוצה. ונעצה אותה איפה
שהיו פעם התחתונים שלה, ומשכה החוצה. לא היה כאב, לא היה הלם. רק הקלה.
משהו בער בתוכה. היא נעצה את הזכוכית היכן שפעם מילאה חזיות בבד ובצמר
גפן. פעם אחת, פעמיים. דם נשפך ממנה במפלים. היא יכלה לשמוע את העור שלה
מתכווץ, את פניה מחווירות. את עיניו שלו, עומד מולה, מעכירות באימה ובחוסר
אונים. היא אמרה, "אהבתי אותך, אתה יודע?" אבל קולה שוב לא היה קולה. זה
גם לא היה קולו. הוא היה רק צליל נשימה אחת, צליל של פעימה שנקטעה במרכזה.
היא צנחה לאחור, עיניה נעצמות, לא יודעת אם תנחת על הרצפה או אל תוך
זרועות שכבר היו זרות לה... וכל ששמעה לפני שעזבה היה צליל אחד, בוער
וחריף, שציפיף סביבה בהד כשליבה חדל מלפעום בפעם האחרונה, כפי שחדל מלפעום
בכל לילה שניה לפני שהם הלכו. לפני שנותרה לבד. צליל אחד אחרון של תוגה
ושל תקווה שאבדה כשהם הבינו, כשהם גילו... וטרקו את הדלת אחריהם.
קא.שמור
בטל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
