בקצה העולם

פרק 6

אני ועדי עמדנו בשער.

"נו כבר מה רצית לספר לי?" עדי שאלה בסקרנות "אנחנו עומדות פה כבר רבע שעה ואת לא מוצאיה מילה מהפה!"

"אני נוסעת" אמרתי בלחש והסתכלתי על הרצפה, לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים.

הרגשתי שאם אסתכל לה בעיניים ישר אפרוץ בבכי, לא יכולתי להבין מה היא תרגיש אם אספר לה.

"לאן את נוסעת?" היא שאלה ולא הבינה על מה אני מדברת

"רחוק, אני נוסעת מפה ללוס אנג'לס" הוספתי.

"באמת? איזה כיף לך!! למה את עצובה? אני במקומך הייתי קופצת משמחה!" היא ניסתה לעודד אותי.

"עדי אני עוברת לגור שם, אני לא אהיה פה 4 שנים!" צעקתי

"ממ...מה?" היא שאלה בגמגום. הנהנתי בחיוב.היא חיבקה אותי בזמן ששתינו פרצנו בבכי והחולצות שלנו התרטבו מדמעות.

אני כבר לא יודעת כמה זמן עמדנו שם אבל העיניים שלנו נעשו אדומות מהבכי

לא יכולתי להרגיש את העיניים שלי מרוב דמעות, כל כך כאב לי.

אנחנו מכירות כבר מגיל שנתיים ועכשיו נצטרך להיפרד

"שרוני את לא יכולה לעזוב אותי ככה!" היא אמרה

לא הצלחתי לענות.

לא היה לי מה להגיד, פשוט חיבקתי אותה.

לא שמנו לב שפספסנו את ההסעה ונאלצנו ללכת ברגל ובדרך סיפרתי לה הכל, או יותר נכון להגיד שהיא שאלה שאלות ואני עניתי.

כמעט הגענו לבית שלי ועדי שאלה:

"שרון בא לך לבוא אלי?"

"אמממ בסדר..." עניתי.

הגענו לעדי ואחותה פתחה לנו את הדלת

"היי קופה, היי שרוני" היא אמרה וצחקקה צחוק מתגלגל.

"נורא מצחיק" עדי ענתה.

צעדנו לעבר המטבח ומיטל אחות של עדי שאלה

"תגידי שרון, איפה אח שלך? לא דיברנו מאז שהודיעו לכם...לפעמים נדמה לי שהוא שוכח שיש לו חברה".

"אבל תביני אותו.. קשה לו, אני בטוחה שהוא יתקשר. בכל מקרה אני אזכיר לו היום." עניתי

"רגע רגע רגע, מה אמרת קודם? מאז שהודיעו לכם? את רוצה להגיד לי שלא הודיעו לך היום?" עדי שאלה מבולבלת

"לא... אתמול" עניתי

"ולמה לא סיפרת לי??"

"היה לי ממש קשה, את יודעת כמה בכיתי? תשאלי את תומר."

"תומר ידע לפני? את סיפרת לתומר אתמול ולי לא?" היא כבר כעסה. הרי אני החברה הכי טובה שלה,

היא תמיד הראשונה שיודעת אם משהו קורה לי ואני יודעת אם משהו קורה לה.

"עדי  נו מה זה משנה למי סיפרתי קודם? את באמת הולכת לריב איתי על זה? ברגעים שאני הכי צריכה אותך את רבה איתי למי סיפרתי קודם?"

"את צודקת, אני ממש מצטערת לא הייתי צריכה להתנפל עליך ככה" היא אמרה וחיבקה אותי.

"זה בסדר..." חיבקתי אותה בחזרה והוספתי "אני רוצה לנצל את כל הזמן שנשאר לי איתך לעשות דברים יחד!" הצהרתי בהתלהבות יחד עם עצב שאומר שבקרוב ה"ביחד" יסתיים ל-4 השנים הקרובות.

"טוב אז למה אנחנו מחכות? צריך להכין רשימה של כל הדברים שצריך לעשות!" היא אמרה, ומשכה אותי לחדר.