בקצה העולם

פרק 8

"שרון! קומי! את לא רוצה להיות מוכנה ליום הראשון של הלימודים?" אמא צעקה לי מהמסדרון.

לא היה לי כוח לקום אז אח שלי החליט שהוא רוצה להתערב והתחיל לשיר לי בחדר שלום כיתה א'. 

לפעמים אני פשוט לא מבינה איך אנחנו אחים, כל כך שונים אחד מהשני.

"שתוק כבר!" צעקתי, וזרקתי עליו כרית.

"אז קומי כבר!" הוא צעק לי בחזרה.

הבנתי שאין לי ברירה וקמתי מהמיטה. צעדתי לעבר האמבטיה, צחצחתי שיניים,

עשיתי מקלחת מהירה והתלבשתי בבגדים שארגנתי אתמול.

רציתי להגיע מוקדם לבית הספר אז הייתי בתחנה כבר ב- 7:40.

הופתעתי לראות שם גם את עדי.

"מה את עושה פה כל כך מוקדם?" אמרתי והתחבקנו

"רציתי להגיע מוקדם..." אמרה ובאותו רגע הגיעה ההסעה הראשונה.

עלינו והיו הרבה מקומות פנויים לשם שינוי, התיישבנו במושב שאחרי הדלת האחורית.

"אוף דווקא היום שהולכים לים אני במחזור!" עדי אמרה ונבהלתי.

"מה קרה? כל כך מפתיע אותך שאני במחזור?" היא הוסיפה.

"לא!!! שכחתי שהולכים לים היום!!" אמרתי לחוצה והתקשרתי מהר לאמא.

אמא ענתה:

*

"הלו?"

"אמא! שכחתי שהולכים לים היום אחרי בית ספר את יכולה להכין לי תיק ולהביא לי אותו לבית הספר?" שאלתי.

"כן, לפני שאני הולכת לעבודה אני אקפיץ לך את זה תהיי בשער ב-9"

"טוב" אמרתי וניתקתי בהקלה.

*

"נו היא תביא לך?" עדי שאלה

"כן, מזל שהזכרת לי" עניתי

"רגע ואיפה תחליפי?"

"אממממ, במלתחות באולם ספורט." עניתי וחשבתי שזה רעיון באמת טוב, דיי נקי שם.

"כן, רעיון טוב אני אבוא איתך" ענתה עדי

ירדנו מהאוטובוס והתקדמנו לעבר בית הספר.

כשהגענו פגשנו את קשת ואסף והם ישר התפרצו עלי שאני לא עונה להם אף פעם.

לא הספקתי לענות וישר תומר קפץ עלי.

לחשתי לו תודה על זה שהוא הציל אותי..

הוא לא ממש הבין על מה אני מדברת ולקח אותי הצידה.

"שרוני אנחנו צריכים לתכנן מה אנחנו עושים בשבועיים האלו שנשארו לנו!"

"כן אתה צודק, אבל היום הולכים לים ואחרי הים כבר נתכנן משהו אחר" עניתי.

"תראי, חשבתי אולי ביום הולדת שלי לעשות משהו.." אמר תומר וחיכה לתשובה ממני.

לא יכולתי להגיד לו מה אנחנו מתכננים לו, זאת הייתה הפתעה בסוף עניתי.

"תומר אל תכעס עלי אבל אני לא חושבת שנוכל לעשות משהו.." הרגשתי רע כשאמרתי את זה אבל לא הייתה לי ברירה.

"מה? את רוצה להגיד לי שלא נעשה כלום ביום הולדת שלי?" הוא נעלב.

"אני פשוט לא אהיה.. אני מצטערת אבל אני מבטיחה שנעשה משהו אני פשוט לא יודעת מתי..."

ראיתי בעיניים שלו שהוא נעלב. אבל ידעתי שאסור לי להישבר אסור לי לקלקל את מה שהכנו לו.

ראיתי אותו לאט לאט מתרחק, רציתי להגיד לו את האמת אבל ידעתי לעצור את עצמי ברגע הנכון.