בקצה העולם

פרק 17

צלצול הפלאפון העיר אותי ועניתי בעייפות

"הלו?"

"שרון, מה קורה איתך? אנחנו צריכים לארגן דברים אחרונים לטיסה היום." צעקה עלי אמא מעבר לקו.

"טוב 5 דקות אני מתארגנת ובאה" ניתקתי את הפלאפון והלכתי לצחצח שיניים.

חזרתי וראיתי שעדי כבר התעוררה.

"לאן את ממהרת?" שאלה

"אמא מחכה לי, אנחנו צריכים לארגן דברים אחרונים" סיננתי תוך כדי שאני מכניסה את החפצים שלי לתוך התיק. סגרתי את הרוכסן וקמתי לחבק אותה.

"נתראה היום כן? את ותומר באים איתי לשדה תעופה" אמרתי

"ברור! וכולם גם רוצים להיפרד ממך לפני שאת נוסעת, הם יפגשו אותך לפני שניסע לשדה תעופה." היא נתנה לי נשיקה וליוותה אותי לדלת

"ביי עדידי" נופפתי לשלום והלכתי

הגעתי הביתה ובבית לא היה כלום. רק קירות ומזוודות.

"ואיפה אנחנו אוכלים?" שאלתי וזרקתי את התיק על הרצפה

"בחוץ, בואי" אמרה אמא והובילה אותי למכונית.

עצרנו בבית קפה הקרוב לבית ואכלנו שם. רק אני אמא ודניאל היינו. אבא ותום הלכו למסור את סטיץ' לבעלים אחרים.

"דניאל למה אתה לא אוכל?" שאלה אמא

"לא רעב."

הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שאולי הוא מפחד להישאר כאן לבד. אולי הוא מעדיף לבוא איתנו?

השתיקה הזאת התמשכה המון זמן. יצאנו מהבית קפה והתקדמנו לסופר.

היו כמה דברים בסיסיים שהיינו צריכים לקנות כי בשדה תעופה מאוד יקר.

יצאנו מהסופר וראינו את אבא מנסה לנחם את תום אך ללא הצלחה. תום לא הפסיק לבכות.

דניאל ניגש לדבר איתו והמצב קצת השתפר, כאילו יש להם שפה משותפת שרק הם יודעים.

"יאללה בואו נלך." אמר דניאל

נכנסנו לאוטו ועשינו מסע פרידה בין כל החברים והדודים. טיילנו בכל מקום אפשרי ונפרדנו מכולם. כשהגענו השעה כבר הייתה 8 וחצי בערב וראיתי המון ילדים קטנים בחוץ.

הם היו החברים של תום וכולם באו להפתיע אותו ולהגיד לו שלום.

"איזה חמודים" מלמלתי.

הם הביאו לו משחקים לטיסה ומכתבים. ראיתי ילדה אחת חמודה ומלאת חן ניגשת אליו ונותנת לו נשיקה על הלחי. תום הסמיק ולא אמר דבר.

כולם הלכו ואני ניגשתי לתום.

"אז היא מוצאת חן בעיניך?" שאלתי

"מי?" ניסה להתחכם

"הילדה ההיא, שנתנה לך נשיקה."

"קצת" אמר ושוב הסמיק.

לא הספקתי להגיב וכבר ראיתי את כולם מתקדמים לעברי עם שלט ענק שכתוב 'נתגעגע'.

ישר פרצתי בבכי ורצתי אליהם.

"תודה!" אמרתי וחיבקתי כל אחד מהם.

שלי חיבקה אותי והביאה לי מכתב ממנה ומאסף.

קשת חיבקה אותי והביאה לי קופסה קטנה שבה היה מכתב ואבן מזל שהיא נתנה לי.

ואיתי הביא לי מכתב מיוחד שמאוד רציתי לפתוח אותו אבל הוא אמר לי לפתוח אותו רק בטיסה. נפרדתי מכולם בפעם האחרונה, כולנו בכינו ונכנסנו למכוניות.

במכונית אחת- אבא, אמא, סבתא ותום. ובמכונית השניה- אני, דניאל, תומר ועדי

התחלנו לנסוע וראיתי את כולם מנופפים לנו לשלום. כל הנסיעה עברה בבכי ובדמעות שלא הפסיקו. ראיתי שגם דניאל רוצה לבכות אבל הוא החזיק את הבכי ולא נתן לו לצאת.

הגענו והבנים לקחו את כל המזוודות והתיקים הכבדים.

"טוב, אני הולך לברר כמה דברים. זה הזמן להיפרד מכולם." אבא לא הספיק לסיים את המשפט ושוב פרצתי בבכי. תומר חיבק אותי ובכה ביחד איתי.

"אני לא רוצה שתיסעי" אמר

"אני גם לא רוצה לנסוע"

אמא גם החלה לבכות ולחבק את דניאל. בשלב הזה הוא כבר לא הצליח להחזיק את הבכי והחל לבכות גם הוא.

"תשמור על עצמך מתוק שלי! אבא יבוא כל חצי שנה לבקר אותך ולראות מה שלומך" אמרה אמא וחיבקה אותו חזק.

תומר לקח אותי החוצה כדי לקבל קצת פרטיות. הוא החזיק את ידי ודמעות זלגו מעיניו.

התקרבתי אליו ונישקתי אותו. לא יכולנו להתנתק אחד מהשני. ואני רק ניסיתי להרחיק את העובדה שעוד 5 דקות נצטרך להיפרד לגמרי. הרגע הזה שכל כך הרחקתי אותו מהמציאות הגיע.

נשמתי לרווחה ואמרתי

"אני בחיים לא אשכח אותך! שומע אותי? בחיים"

הוא חיבק אותי וחזרנו לאיפה שכולם היו. ראיתי את אבא מנסה לרמוז לנו שאנחנו צריכים ללכת. חיבקתי את עדי ובכינו יחד.

"שרון מה אני אעשה פה בלעדייך?" אמרה עדי ובכתה

"מה אני אעשה שם בלעדייך?"

המשכנו לבכות ולהתחבק, עדי הזכירה לי לקרוא את המכתב שכתבה לי ותומר הושיט לי שתי שקיות, אחת גדולה ואחת קטנה.

"מה לפתוח קודם?" שאלתי

"את הגדולה, זה מכולנו"

פתחתי את הגדולה ובפנים הייתה חולצה עם תמונה של כולם בתוך לב גדול ומאחורה היה כתוב 'נתגעגע אלייך'.

"איזה חמודים! זה מקסים תודה רבהה"

"עכשיו תפתחי את הקטנה" אמרה עדי

פתחתי את המתנה הקטנה ובפנים הייתה קופסה יפה ועליה כתוב 'אוהב אותך'

פתחתי את הקופסה ובפנים הייתה שרשרת כסף עם האות T .

"זה ממני, האות T זה תומר ולי יש שרשרת עם האות S שזו את" אמר תומר

"זה מקסים!" אמרתי ונישקתי אותו על הלחי, לא היה נעים לי ליד אמא ואבא.

סבתא חיבקה אותי חזק ואמרה לי לשמור על עצמי, שהיא ממש תתגעגע אלי.

"גם אני אתגעגע אלייך סבתא." אמרתי תוך כדי בכי.

ניגשתי לדניאל ואמרתי

"אז מה? אני לא אשמע את הצעקות שלך יותר?"

הוא חייך וחיבק אותי. זה היה כל כך נעים, אני ממש אוהבת את החיבוקים שלו. אולי גם בגלל שלא התחבקנו מהבת מצווה שלי אז לפעמים אני מתגעגעת לזה.

"תשמרי על עצמך, את עדיין האחות הפיצית שלי."

"פיצית אחותך!" באותו רגע לא שמתי לב שזה בדיוק מה שהוא אמר.

"ואם מישהו יעצבן אותך, תקראי לי ואני אפוצץ אותו." התבדח

"נחשוב עליך" אמרתי.

אמרתי שלום בפעם האחרונה והתקדמנו. המשכתי להסתכל עליהם והבכי שוב התפרץ.

המחשבה שאני לא אראה את כל האנשים האלה ארבע שנים לא הפסיקה לרוץ לי בראש.