בקצה העולם

אכן, עונה שניה לסיפור.

הפרקים ממשיכים כרגיל, עכשיו זה חופש ואין לי תירוצים של לחץ אז אני אעדכן לעיתים קרובות

ואתם כמובן צריכים לחזור להגיב לי שיהיה לי חשק להמשיך את הסיפור

התגעגעתי, אין ספק. וברור שיש כמה שאין להם כוח לחזור ולשמוע על הסיפור ויש כמה שממש שיכנעו אותי לחזור

*אהמעינבאהמ*

אז הבטחתי לחזרה שלי 2 פרקים והבטחות צריך לקיים.

אז במיוחד לעונה השניה של הסיפור: פרק 20 ופרק 21. תהנו (:

אבל שניה לפני קצת תזכורת על מה שהלך פה כי אני יודעת שהרבה לא זוכרים...

שרון נפרדה מכל החברים שלה, מתומר החבר שלה, מעדי החברה הכי טובה שלי ומאחיה שנשאר בארץ כי הוא מתגייס.

הסיפור הפסיק שהם בטיסה עומדים לנחות בלוס אנג'לס

רק לפני שאתם קוראים אני צריכה להבהיר משהו. ברור שבזמן שהם נמצאים בלוס אנג'לס הם מדברים אנגלית.

אבל הסיפור לא הופך להיות באנגלית לכן אני אכתוב מה שהם אומרים בעברית. אני לא אהיה עכשיו סופרת אמריקאית...

פרק 20

"שרון, קומי" שמעתי את קולה של אמא

"מה?" אמרתי, פתחתי את עייני ופיהקתי.

"הגענו ללוס אנג'לס" אמרה וחייכה. קמתי מהמושב והלכתי אחריה. ירדנו במדרגות ועלינו לאטובוס שלקח אותנו לשדה התעופה.

ראינו שלט גדול שכתוב WELCOME . השדה תעופה היה עצום. ראינו כל מיני תיירים מכל הדתות ומכל המדינות.

אבא ניגש לסדר כמה דברים ואנחנו חיכינו לו. הסתכלתי סביב ולא הפנמתי שאני נמצאת בלוס אנג'לס. תום היה מאוד ערני למרות שהשעה הייתה 2 בלילה. אבא חזר ואמר לנו שאנחנו יכולים להתקדם ולקחת את המזוודות.

חיכינו המון, היו מלא מזוודות וכולן היו נראות אותו הדבר. לבסוף מצאנו את כל המזוודות והתקדמנו ליציאה.

ראיתי המון אנשים שהמתינו לקבל את פני המשפחה שלהם או חברים. הבחנתי בשני נערים שמנופפים לשלום.

"אבא מי אלה?" אמרתי ואבא הפנה את ראשו.

"אה, קווין וג'ונתן. הם האנשים שעובדים איתי, בואו" אמר והלכנו אחריו

הם התחילו לדבר איתו, לשאול אותו מה שלומו... כשהם סיימו התקדמנו ליציאה מהשדה והם הצביעו על אוטו אחד שעמד ביציאה מהשדה תעופה.

"זה שלכם" אמרו

"תודה רבה לכם" אמרה אמא

אבא לקח את המפתחות של המכונית ואנחנו נכנסנו.

"סעו אחרינו" אמר אחד הבחורים.

נסענו אחריהם, כל הנסיעה אני ותום בהינו בחלונות ובנוף. הכל היה כל כך שונה היו שם המון בניינים גבוהים ואורות.

אחרי נסיעה דיי ארוכה הגענו למקום מיוחד. הם עצרו את האוטו וכך גם אבא. ירדנו מהאוטו ואבא אמר

"זה הבית שלנו"

אני, אמא ותום נדהמנו, ראינו בית ענק כמו בסרטים, עם בריכה וגינה ענקית.

"זה הבית שלנו?" אמר תום

"כן" השיב אבא

התקדמנו לדלת ושני האנשים שהדריכו אותנו לא הפסיקו לדבר. הם התחילו לספר לנו על ההיסטוריה של המקום ואמא לא הפסיקה לשאול שאלות.

נכנסנו הביתה וראינו כבר את כל הרהיטים שלנו ממוקמים. אומנם לא בדיוק כמו שאמא הייתה רוצה.

"איפה החדר שלי?" מיהרתי לשאול. אמא הביטה בי במבט כועס, אבל הייתי סקרנית.

"תעלי במדרגות, את כבר תמצאי אותו" אמר אחד הבחורים

עליתי למעלה ועברתי במסדרון ענק, עברתי בחמישה חדרים עד שמצאתי את שלי.

החדר היה ממש גדול והשקיף לבריכה. כמו שאני אוהבת.

נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. היה ברור לי מה בדיוק חסר באותו רגע. חסרים לי כל החברים שיבואו ויעשו שטויות. אסף, הוא היה נהנה פה.

ושלי, כמה שהמקום יותר גדול ככה היא יכולה לתת יותר הוראות.

קשת ואיתי, הם היו נהנים מהבריכה.

ועדי, שהייתה נהנית לעשות לי פה סדר.

ותומר, שאיתו כיף לי בכל מקום.

התחלתי לבכות והבכי לא הפסיק. רק המשיך ואני, לא הצלחתי להשתלט עליו.

פרק 21

הימים האחרונים עברו לאט. חיכיתי שהחופש יגמר כבר, הוא התחיל להעיק.

אמא העירה אותי מוקדם בבוקר כדי להכין את כל הדברים ליום הראשון.

"מה, בית ספר?" שאלתי ועשיתי פרצוף עצוב

"תגידי, זו לא את שהתלוננת כל יום שאין לך מה לעשות ואת רוצה שיגרה?"

"כן.." אמרתי והרכנתי את ראשי ממבוכה. קמתי מהמיטה והלכתי להתארגן.

תום התעורר והיה נרגש לקראת היום הראשון ללימודים.

"אתה ממש רוצה ללכת לבית ספר אה?"

"את לא?" שאל

"ככה ככה"

שמתי מחברת וקלמר בתוך התיק, התלבשתי יפה ויצאתי מהבית.

אמא הורידה אותנו בבתי הספר והבהירה שזה לא הולך להיות ככה כל יום, תהיה לנו הסעה.

הדבקתי לה נשיקה על הלחי ויצאתי מהאוטו. הלב שלי פעם בחוזקה וכל כך הרבה שאלות הציפו אותי. מה יגידו? מה יחשבו?. למרות שזה היה בית ספר יהודי קצת פחדתי שלא יקבלו אותי.

הסתכלתי סביב וראיתי ילדים בכל מיני גילאים, התקדמתי לכיוון המשרד ודפקתי בדלת

"כן?" שמעתי קול מעבר לדלת, פתחתי אותה ונכנסתי

"שלום, אני שרון ואני חדשה כאן."אמרתי, המזכירה בדקה בקלסרים שלה אם אני באמת אמורה להיות בבית הספר וענתה:

"את שֶרֶן?"

"שרון" תיקנתי אותה

"סליחה, המנהל כבר יקבל את פנייך. את יכולה להמתין כאן בינתיים"

"אוקי, תודה"

חיכיתי מספר דקות והמזכירה אמרה לי שאני יכולה להיכנס. פתחתי את הדלת בעדינות וראיתי משרד גדול, שולחן גדול ובראש השולחן ישב המנהל.

"בואי שבי שֶרֶן"

"שרון" תיקנתי גם אותו.

"סליחה, אני מצטער פשוט קשה לנו לבטא את השם שלך אז מעכשיו יקראו לך שֶרֶן. זה בסדר מבחינתך?"

"כן" שיקרתי, קצת התעצבנתי שהוא החליף לי את השם.

"אז מאיפה את באה?" שאל

"מישראל" עניתי

"אני יודע שמישראל אבל מאיפה בישראל?"

"הרצליה"

"ואת בסדר עם אנגלית?" שאל

"כן, הייתי הקבצה א' בבית ספר"

"מצוין, בואי נראה לאיזה כיתה את משולבת" הוא אמר ועיין בכמה מסמכים שהיו לו על השולחן, לאחר כמה דקות הוא ענה

"את בכיתה 9C" (שזה אומר ט'3 בעברית)

"אוקי, תודה" אמרתי וקמתי ללכת

"את רוצה שאני אקרא למשהו שיכוון אותך?"

"לא זה בסדר" השבתי ויצאתי מחדרו. חיפשתי את הכיתה בכל בית הספר. הוא היה כל כך גדול והיה קשה למצוא את הכיתה שאליה הייתי משובצת. בסוף מצאתי ונכנסתי.

כולם היו באמצע שיעור והמורה זיהתה אותי.

"את שרן?" שאלה

"כן" עניתי

"חברים, תכירו. זו שרן והיא תלמידה חדשה בבית הספר, היא הגיעה מישראל ואני מבקשת שתקבלו אותה יפה."

בהיתי במבטים של כל התלמידים. חלק התלחששו, חלק בהו בי בחזרה.

"שרן, את תשבי ליד ג'ייק" אמרה והצביעה עליו.

התיישבתי במקומי והוצאתי את המחברת והקלמר.

"היי, אני ג'ייק וברוך הבא לתיכון שלהבת" אמר וחייך

"היי אני שרון" אמרתי ועוד לא התרגלתי לשם החדש

ג'ייק לא הספיק להגיב וכבר המורה השתיקה אותנו. ביקשתי סליחה והיא המשיכה בשיעור.

ארוך אה?

אהבתם? להמשיך לכתוב?

בתגובות.

לגבי הקוראים קבועים, אני מצטערת אבל אני לא אודיע לכם בבלוג אם יתעדכן.

מעכשיו מי שרוצה לקבל עידכון צריך לעשות מנוי.

אבל עדיין אפשר להירשם לקוראים קבועים, בכל זאת. זה לינקוק (:

אה ועוד משהו, הפוסט דמויות התעדכן כי נוספו דמויות חדשות לסיפור אז בקרו גם שם.

להזכירכם הפוסט נמצא ברשימות ב"פוסטים חשובים"

אוהבת אתכם!!!