המעבר בצפר שיגע את כולנו... וכשאני אומרת כולנו אני מתכוונת אליי ואל מאור ואלון. אנחנו כבר לא מה שהיינו, אנחנו רוצים להיתחבר עם הילדים בכיתה, ובדרך פוגעים אחד בשני בלי לשים לב, אסור לנו לתת למעבר לפרק את החברות שלנו, ואני יודעת שאם זה תלוי בי ובמאור זה לא יפרק- כי אנחנו חברות טובות למרות הכול, לא משנה כמה אנחנו פוגעות אחת בשנייה אנחנו בסוף מכפרות על זה, אבל אלון לא מבין את זה והוא כל כך מושפע מהילדים בכיתה... אבל כל כך מושפע! אני מבינה שיש לו חברים חדשים והכול, אבל היי! אנחנו גם חברים שלך עדיין, לפחות בינתיים... כי אם תמשיך להיתנהג בצורה הגועלית הזאת פשוט תצתרך להיסתדר ביעלדיינו...
נכון שגם אני לא מושלמת, ואני יודעת שאני לא תמיד מתנהגת כל כך נחמד אליהם,אב זה כתוצאה מזה שהם מתנהגים אליי ככה.
כל הזמן האחרון אני מרגישה בדיוק את המשפט הזה :"עם חברים כאלה מי צריך אויבים?!"
חברה שלי אמרה לי שאולי אני פשוט לא רואה את זה נכון ושאני אולי צריכה להחליף מישקפיים...
וזהו.... אולי אני באמת צריכה "להחליף משקפיים" אבל אולי גם אתם...
אני יודעת שהם לא נגדי, אבל הם פשוט לא בעדי... פשוט לא שם כשצריך אותם. לפעמים הם כן והם עוזרים והכול, אבל ה"לפעמים" הזה קורה כל כך מעט, אני תמיד מוכנה להיות שם כשהם צריכים, אבל להפך זה לא קורה... כשמשהו נורא חשוב לי הם לא מתייחסים לזה ורק מזלזלים.
אני יכולה לנסות להגיד משו שחשוה לי שעה- ואז כשאני סוף סוף אגיד את זה הם יזלזלו בזה ולא ממש ישימו לב.
כי אף אחד לא שם לב... אני מרגישה רוב הזמן לא קשורה וכמו אוויר... אני יודעת שזה בגללי, אם אני ארגיש קשורה אני אהיה קשורה, אבל זה חזק ממני.
ככה הייתי תמיד... אני לא רגילה למצב הזה שבו רוב האנשים יודעים אשכרה מי אני ולא מתעלמים ממני, אני לא רגילה שיש לי חברים כל כך טובים, ואז כשהם מתרחקים ממך ומתנהגים לא ממש יפה, אני לא יודעת איך להיתייחס אל זה. אני מרגישה כאילו פיספסתי כמה שיעורים בקורס של החיים, כאילו יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת... כל כך הרבה פעמים אני מרגישה לא שייכת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי... כל כך הרבה פעמים...
אבל "הקש ששבר את גב הגמל" שלי היה שדיברתי עם חברה שלי שנלך לצופים כי אנחנו רוצות להדריך וכי הצופים זה די נחמד בסופו של דבר, אבל אז כשהזכרתי לה את זה היא אמרה שהיא בכלל שונאת את הצופים ושהיא הולכת למדצ"ים ושהיא לא תבוא איתי. ניסיתי שעות לשכנע עוד חברים שלי לבוא איתי, לא נעים לי ללכת לבד. ואז ניסיתי לשכנע את מאור שתבוא איתי אפילו רק לפעם אחת, לפעולה הראשונה שלי שם שאני לא אהיה לבד, אבל היא ניסתה להמציא כל מיני תירוצים כדי להיתחמק- כמו זה שהיא גילתה שיש ילד אחד שהיא ממש שונאת שנמצא בצופים, מתוך 90 ילדים ילד אחד זה לא בדיוק מה שאמור למנוע ממנה לבוא, במיוחד כשכולם שונאים אותו. היא יכלה לבוא איתי, לעשות את זה בשבילי... זה מאוד חשוב לי, לא יודעת בדיוק למה, זה פשוט חשוב לי. ואם לה היה משהו שחשוב לה כל כך הייתי באה איתה, ובטח אם זה רק לפעם אחת, הרי זה לא שיש לה משהו יותר טוב לעשות וזה לא שהיא תמות מזה או משהו כזה... \=
__________________________________________________________________________________
אני מקווה שיהיה טוב ונחזור לעצמנו, לא! אני יודעת שיהיה טוב. חייב להיות טוב, אנחנו חברים כל כך טובים וזאת אמורה להיות השנה הכי כיפית שלנו.
יהיה טוב.. יהיה.
ובנימה אופטימית זאת אני אפרד ממכם בינתיים,
לודמילה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
