אני פשוט מזניחה.
את הכול- את עצמי, את החדר, כבר מלא זמן לא יצאתי לרוץ או להליכה.
אני נראית זוועה ומרגישה זוועה. מה יהיה איתי?!
אני מרגישה כמו במכונית הדוהרת לכיוון קיר ואי אפשר למנוע את התאונה, בסופו של דבר היא תגיע.
ואחרי הפגיעה פשוט לא יישאר כלום.
אני מרגישה שנפלתי מהספינה, עד עכשיו צפתי, אפילו הביאו לי מכשיר קשר כדי לתקשר עם אוניות אחרות, שיצלו אותי. הייתה לי סירה מתנפחת אבל גם גלגל הצלה- קטן ועם פנצ'ר.
אבל לא הבנתי מה לעשות איתם, הסירה לא התנפחה מאליה, והמכשיר קשר לא קרא לאניות אחרות מעצמו. לא הייתי חכמה מספיק כדי להישתמש במה שניתן לי. נאחזתי בגלגל הצלה, אבל עוד מעט כבר לא יהיה לי כח ואני אשקע, אני אצלול לקרקעית, ומשם אין מוצא, ואין עוד מה לעשות- הכל ייאוש, אדישות והעמדות פנים. קנאה במה שיש לאחרים ולי לא.
ואף אחד לא ישים לב. אף אחד לא ירגיש שקרה משהו.
אף אחד אף פעם לא יבדיל.
כי אף אחד, אף פעם לא ידע מה אני באמת באמת רוצה ומה אני באמת מרגישה. עד כמה המסכות והחומות שהקמתי סביבי גדולות ואטומות, ואי אפשר לפרוץ אותן.
הבנאדם שאני מבחוץ, הוא לא הבפנים, המסכות שלי פועלות לפעמים כל כך טוב שאני אפילו משלה את עצמי מפני האמת. האמת- שאני בנאדם נורא, ואנוכי, ורע, ומזניח, שמסתירה הכל מתחת למיטה, מתחת לארון. איש לא רואה, לא שם לב, איש לא יודע מי היא האני האמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
