החלטתי- אני אסיים את מה שבקושי התחיל. אני לא רוצה להיות איתו. אני לא אוהבת אותו, אפילו לא מחבבת... אני פשוט לא מרגישה כלום- פשוט כלום.
כשיצאנו היה נחמד, לקראת ממש הסוף פתאום אני תופסת את עצמי כבר מלא זמן מקווה שהוא יפסיק לדבר ושאוכל ללכת הביתה, ואז אני מבינה שאני בעצם לא מרגישה כלום, שזה סתם. מאותו רגע עבר מעט מאוד זמן וכבר הייתי בדרכי הבייתה, הוא בטוח שאני מרגישה לגביו מה שהוא מרגיש לגביי, ואני- לא בטוחה כבר בכלום.
הייתי במצב נוראי. כל כך מבולבלת, כל כך הרבה רגשות אשמה. וזהו- החלטתי.
אבל איך נפרדים ממישהו שאתם אפילו לא ממש חברים? או שכן? אני כל כך לא בטוחה בכלום... אבל אני נדרתי נדר- עד יום שישי אני אגיד לו [הרעיון הוא עד יום רביעי בעיקרון, אבל בכל זאת... תאריך אחרון זה יום שישי \=].
אני לא רוצה להגיד לו את זה, לפגוע בו. ומחר אני אראה אותו בפעולה! מה אני אגיד לו? או שאולי עדיף לי דיי להיתעלם ממנו.... או פשוט להיות רק עם חברות שלי ולהתרחק ממנו... אוף. אני יודעת שאני לא אוכל להגיד לו פנים מול פנים- אבל אחרת זה כל כך אכזרי ]=.
אבל צריך לעשות את זה- זהו. עדיין לא עבר הרבה זמן... זה עוד בסדר.
זה כמו יצור קטן שאוכל אותי מבפנים, ועם כל ביס שהוא נותן בי הוא רק גדל וגדל ושואב ממני כל אופטימיות ושמחה, נשארה רק הדאגה רגשות האשמה. אני מתחילה לחשוב שיותר קל שנפרדים ממך או שפשוט בכלל לא מודעים לקיומך מאשר להיפרד ממישהו ולדעת שבצעד זה את פוגעת במשהו בו, וזה כל כך נורא. אני שונאת להיות במצב הזה.
אני רוצה לברוח מפה . אבל זה לא הפתרון- אני יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
