לפני כמה לילות
דברתי עם איש אחד
שהיה לי חכם נורא.
דיברנו הרבה
על אהבות
ואכזבות
וחתולים.
אמרתי לו
שהתכונה שאני הכי אוהבת
מעריצה
בחתולים
וקצת גם
בי
זה שלא משנה מאיזה גובה הם יפלו
או מאיזה גובה יזרקו אותם
תמיד הם ינחתו על הרגלים
יחיכו חיוך חתולי
אדיש ומתנשא
וימשיכו ללכת
כאילו כלום לא קרה
ואף אחד לא נפל
ובטח לא הם.
כשאמרתי את זה לאיש
שהיה לי חכם נורא
הוא שתק רגע
ואחר כך, ענה
שזה בכלל לא ככה
אלא אחרת לגמרי,
שבעצם, החתולים רק עושים כאילו
שכלום לא כואב
והם נפלו על הרגלים.
בעצם הם נופלים על הגב
ונשברים כל פעם מחדש
לרסיסים
אבל הם חתולים
ויודעים
שזה חלק מהתדמית שלהם,
ושכולם מצפים
שהם יפלו תמיד על הרגלים
אז הם לא מראים לאף אחד
שזה בכלל לא ככה באמת.
***
האיש הזה לא ראה את הפנים שלי
בלילה ההוא, כשאמר את המילים האלו
וטוב שלא ראה.
כי אם היה רואה את הפנים שלי, בטח,
שהוא היה מוריד ת'עיניים
ורואה ת'רסיסים שלי על הרצפה
(ורד מוסנזון)
חחח לא אני כתבתי...
זה כל כך יפה... וכל כך נכון לגביי. זה בדיוק מה שאני מרגישה במילים כל כך נכונות- וחוץ מזה שאני מתה על חתולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
