דווקא ממי שהכי ציפיתי שיהיו רגישים לא היו. לקחו הכל אישית ולא מבינים שלא שופטים אנשים בחולשתם, ובטח שלא צריך לקחת כל דבר אישית.
אני לא מצטערת על זה שהתפרצתי עליהן, הן צריכות להבין גם אותי ולא לחשוב שהכל סובב סביבן.
למה כל כך קשה לכולם להבין שזה לא יום רגיל? ושזה שיש מישהו שהוא עצוב זה אולי מה שאמור להיות, ושזה שהן לא עצובות זו העיניין שלהן. אבל לי מותר ליהיות עצובה, ומותר לי לבקש שיעזבו אותי בשקט.
הם מתייחסים ליום הזה כמו ליום כיפור או משו- "באו נלך היום בערב לאר קפה" "היום יום השואה! אין לך טיפת רגישות?" "זה בערב, זה כבר לא נחשב יום השואה, מותר לשמוח."
איזה אנשים מטומטמים... אז מה אם זה כבר לא נחשב יום השואה-לא הולכים וחוגגים את זה...
לא משנה מה יעשו וכמה ינסו להעביר את העניין של השואה תמיד יש את אלה שעושים מזה צחוק. ויש את אלה שמראים שזה באמת נוגע להם כל הזמן, עד הרגע האחרון שבו בכלל לא איכפת להם מזה.
גם אלו שציפיתי מהם להבין, לא הבינו.
אשכרה 6 מיליון אנשים נרצחו! ולא סתם-בהשפלות! עינויים!
זה פשוט זוועה מה שקרה שם- ולכם לא איכפת? זה לא נוגע אליכם? ואם אתם הייתם שם? מה הייתם מרגישים? גם אתם הייתם רוצים שהנכדים שלכם ייתעלמו מהדבר הנורא, הכל כך לא אנושי שקרה שם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
