משהו ממש רע עובר על כולם.
מצברוח רע, דיכאון, הרגשה שמצד אחד כבר פשוט נמאס. מהכול- מבצפר, חברים, משפחה.
ומצד שני אני לא יכולה בלי זה.
לא בטוחה שרוצה שייגמר- אבל רוצה להתרחק, לנשום קצת אוויר אחר. להשתחרר?
קשה. איפה ה"אני" שלא הייתה מוותרת כי קשה ולא הולך. שלהפך- בגלל זה הייתה ממשיכה ומנסה?
-זה בגלל שראיתי כמה כיף להיות טובה במשהו סוף סוף. לדעת שיש לי כישרון ויחודיות כלשהו.
כל כך מוריד את הביטחון, ההערכה. אני כל כך שונה-ושקטה. כמו העציץ.
-זה בגלל שראיתי כמה כיף להיות מוקפת חברים. כמה כיף להיות במקום שהכי מתאים לי.
ואז אני מפקפקת במה שגורם לי להרגיש כל כך רע מצד אחד וכל כך נהדר מצד שני. אני לא חייבת להמשיך, אני חייבת לעשות מה שאני אוהבת.
לא וויתרתי לגמרי. אני אוהבת אתגרים. והשנים הבאות בהחלט יהיו אתגר רציני.
אני אומרת לעצמי שמקסימום יהיה קשה- אז נפרוש.
אני לא אפרוש. אני יודעת את זה. אני לא אודה בתבוסה בעיני עצמי.
אני אקרע את עצמי עד שאצליח.
לא. אני לא אנשם.
____________________________________________________
אני יודעת שאם אני אשאל אותם הם יענו לי מה שאני רוצה לשמוע, לא את האמת. מה הבעיה? אני לא אפגע. תגידו את האמת- כי זה מה שאני רוצה לשמוע.
-____________________________________________________
שבוע הבא שבועות. שנתיים. כבר אין לי כוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
