ברוקולים ורודים?!

הכל נאגר. מצטבר. כל המתח, הריבים, הרגשות, המחשבות, כל מה שאומרים ובעיקר כל מה שלא אומרים.

ותמיד יש את החרדה הזו, מה חושבים אליי.

מילה אחת, פרצוף אחד ואני מתפרקת- לא אוהבים אותי, אני סתם נדבקת אליהם, אני חייבת לשתוק, ללכת לצד ולהעמיד פנים שאני בכלל לא קיימת.

אני לא יודעת להתמודד עם ביקורת, אני פשוט לא מסוגלת. זה לא טוב וצריך להיתגבר על זה, אבל זאת אני, וקשה לי.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי הרבה יותר פעמים הולכת לשירותים, נועלת את הדלת ופשוט נרגעת וחושבת מה עכשיו, מה לעשות.

אני כל הימים האלה פשוט על סף דמעות.

אני מגיעה הביתה, נושמת עמוק, פותחת את השער, מנסה להרגע מהיום שעבר, לא עוזר- אני עדיין עצבנית וחסרת סבלנות.תקרית קטנה עם אמא ועוד פעם הכל מתפוצץ לי בִפְנִים. הולכת לשירותים, שותפת פנים, הפעם נרגעת באמת. חוזרת לשולחן, אוכלת . הפעם אמא הבינה ולא הציקה יותר מידי.

 אני יודעת שצריך לשבת ולדבר ולהגיד כל מה שחושבים,  ומצד אחד יש את הסקרנות- ואני רוצה. אבל מצד שני יש את התחושה הזאת שלי שתמיד מיתנה את הסקרנות ופחדה לדעת  את האמת כי היא לא יודעת איך להתמודד עם מה שיגידו. וגם נגיד ויגידו לי את האמת- שאני עצבנית, מתרגזת בקלות מידי, חושבת את עצמי, צומי, קרציה, נדבקת...... מה אני אמורה לעשות עם זה? איך אני אשנה את עצמי? אני לא יודעת. ואז זה ייגרום לעוד תיסכולים ואני ארגיש עם עצמי נורא. וזה יגרור להערכה עצמית וביטחון עצמי עוד יותר נמוכים לכולם.

ואחרי זה- איך אני אסתכל להם בעיניים ואתנהג כרגיל?

אני לא מאמינה שזה באמת ייפרוק את המצברים של כולם ושאחרי זה נהיה יותר רגועים ופחות עצבניים אחד על השני, אני חושבת שזה רק  יגביר מתחים ותסכולים כי כולם ייפגעו באמת ובתמים ממה שיאמרו להם ולא יידעו איך לתקן את זה, לא ייתנהגו כהם עצמם אלא כמו שהם חושבים שהשאר רוצים.

אולי עדיף שכולנו נשב ולשם שינוי נתרכז בדברים הטובים בכל אחד- ופשוט נשב ונגיד למה כל אחד כזה מדהים ולמה אנחנו כן רוצים להיות חברים שלו, במה הוא מיוחד, ונזכר ביחד במקרים נחמדים שקרו.

יהיה טוב.