ברוקולים ורודים?!

כל כך הרבה ביחד.

13 שעות בבצפר- כולנו ביחד... כל "בולגריה"...

כל כך הרבה ריבים, וויכוחים,  התחשבנויות, מתחים, ציפיות, טענות, צעקות, עבודה קשה, חשיבה, תקוות, בכי, צחוק, חיוכים, ביטחון וחוסר ביטחון....

"אנחנו קבוצה".

כבר לא... היא החליפה איתו , עדיף,

היא לא התנהגה בקבוצתיות, מתנשאת.

"למען החברות שלנו".

היא חברה טובה... עד שזה מגיע לדיבייט- פה הכל נגמר...

רגע צועקים, רגע בוכים.

אנחנו כולנו בבסיס אותו דבר- איך שאנחנו מגיבים לזה הוא מה שמשנה אותנו.

אם אין קבוצתיות. אם היא מפריעה כל כך.

כמעט הרגנו אותה.

ואז חייכנו.

כל כך הרבה ייאוש. כל כך הרבה ציפיות.

אנחנו נצליח. נעשה את זה!

נוכיח לכולם, נגיע לפחות לרבע גמר.

השאלה היא האם אחרי זה עוד נוכל לראות אחד את השני. האם נצליח לחשוב בכלל אחרי זה...