When the Day Met The Night

כמובן שזה הוא עוד פוסט על השירות לאומי..

כמו שחפרתי כל השלוש שנים האחרונות על העבודות שלי ועל הבצפר, הגיע הזמן של השירות לאומי לתפוס פיקוד.

היה לי היום איזו "ישיבת צוות".. שחוץ מלהחיץ אותי בטירוף לא ממש תרמה לי.

חבל כי באמת באתי עם ראש פתוח אבל הרגשתי הכי תקועה

הכי לא קשורה והכי כלומניקית שיש.

"נעליים גדולות" הן מזמזמות..

"אל נעליים גדולות מאוד את נכנסת.." הן ממשיכות.

כך הן טוענות..

מעניין.. הרגליים שלו לא נראות לי כאלה גדולות.. מקסימום מידה 42

לא נורא, נכון?

והוא בחוסר אונים וחיוך סמוק עונה להן ומחייך אליי:"דיי נו באמת, אל תגזימו.."

ואני רק מנסה למצוא מקום לקבור את עצמי או דרך להעלם מהנוף..

והכל היה מבלבל ומוזר ולא טבעי

ואני מרגישה שאני עובדת על עצמי ושזה חלום לא מלוטש..

משהו שנכנס לי לראש ולא יצא כי הוא נשמע לי טוב ואחלה אבל בעצם אולי הוא בכלל לא מתאים לי?

אני לא יודעת

והלאה והלאה.. הפעילות נמשכת ואני רק מתה לראות איזה הודעות בפלאפון שלחו לי ומי התקשר כי הפלאפון לא הפסיק לרטוט..

ואני רק מחפשת את עצמי בין הקהל ולא מצליחה

והרגשתי כל כך אבודה

אבודה כמו שבחיים לא הרגשתי

הרגשתי לא קשורה והרגשתי נבוכה מאי פעם

כאילו הרגע שאתה מגיע למקום חדש אבל אף אחד לא באמת מתייחס אלייך ואתה מנסה להידבק למישהו בכל זאת אבל הוא כאילו לא שם לב אלייך

או שפשוט לא יודע כמה אנרגיה להשקיע בלנחם אותך.. אז אתה פשוט מוצא את עצמך מסתובב סביב עצמך

והמחשבה הראשונית היא כמה אתה לא רוצה לחזור לשם יותר

ואתה לא רואה את ההמשך שלך שם

וזה כל כך קשה

להרגיש פתאום שוב חדש

חסר ביטחון

זאת הרגשה שלא מזכירה אפילו ולא בקצת את התחושה של התחלה של עבודה

זה משהו שאתה פשוט לא מכיר

ואני כל כך רוצה שהפחד ייגמר.. ויעבור

ובעצם יעבור להיות דחף

דחף שידחוף אותי חזק ממי שאני ויעזור לי להשתקם מהתדמית שיצרתי לעצמי..

אחח שירות לאומי יקר.. בבקשה אל תאכזב אותי.. כי בניתי עלייך כל כך

בדיוק באתי לכתוב על לחץ..

אבל רגע, כתבתי על זה בפעם האחרונה.

אבל מה כבר יש לי לחדש?

לחץ תכיר, יערה.

יערה תכירי, לחץ.

נעים מאוד לחץ.. מהיכן אתה בארץ?

"נעים מאוד גם לך יערה, אני במקור מהתיאוריה ההיא של פרויד אבל כרגע אני נווד..

אם זה מבית חולים מאיר ועד לפארקפה בהרצליה, אפילו מבית חולים שניידר ובלינסון ותתפלאי אבל גם מקולנוע פארק.."

וואו אתה ממש עסוק.. איך זה לא מפריע לחיי החברה שלך?

"תראי, אני יודעת שזאת עבודה מתישה ודורשת אבל התוצאות מעולות.. ההרגשה הזאת שאתה גורם לבן אדם להיכנס לחרדות ולחץ מתמיד,

אין הרגשה יותר טובה מזה.. אז כן, ויתורים זה חלק מהחיים"

אז מהצד השני? זה סיוט.. אני לא מסוגלת לחשוב דקה ולהירגע..

חיי סוערים מאי פעם בדרמות מיותרות ולחצים שוליים.

בעצם מר לחץ הוא אני.. שנהנת להלחיץ את עצמי לפעמים גם סתם בלי סיבה.

מה אכפת לי שהבוס שלי טס לחו"ל? אז חמישה ימים המקום יעמוד על רגליו בלי שיחות אל הבוס..

מה אכפת לי בעצם שהמנות לא יוצאות בזמן? אז שהלקוחות יחכו.. ירצו לחזור? יחזרו.. לא ירצו? בכיף.

מה אכפת לי בכלל שהסגירה לא תיהיה טובה? בכל מקרה נמאס לי כבר מהמקום הזה

למה כל כך אכפת לי מה יחשבו עליי?

אני באה אל המקום של השירות לאומי על תקן של מתנדבת.. זאת לא עבודה ולמי אכפת

ברגע שאני אפתח אני יודעת שאני אצליח להוציא מעצמי כמה שיותר דברים טובים.

ותמיד יהיה לי במי להיעזר

אני שם על תקן של לעזור ולהיות שם בשביל ילדים אף אחד שם לא יצעק עליי שאני איטית מידי או שהמנות לא יוצאות בזמן

ומקסימום? לא יילך? גם זה קורה

אבל כמובן שקודם להלחיץ את עצמי זאת הדרך..

אבל זאת אני

נעים מאוד, יערה לחץ הוא שמי