הפרק הראשון היה תיאור של מה קרה לפני שנתיים .

הפרק השני , כלומר הפרק הזה יהיה על ההווה

ולא על העבר , מי שלא הבין מה קרה למיכל

אז הנה הסבר - כשמיכל שמעה צעקה "מיכל מאחוריך"

זו היתה לילך שהזהירה אותה ממכונית ,

המכונית פגעה במיכל ומיכל עפה על הניידת .

מיכל שברה יד והתעוורה !

אם לא הבנתם למה היא התעוורה זה בגלל זכוכית החלון

שהתנפצה .

הא ותודה רבה על התגובות מהפרק הקודםם !

בזכותכם - אני ממשיכה .

פרק שני -

היום אני כבר לא כמו לפני שנתיים ,

היום אני שונה לגמרי . מיכל אחרת !

מיכל "העיוורת" , התרגלתי כבר לכינוי הזה.

זה שם שהדביקו לי חבריי לכיתה ,

הכיתה החדשה . בשכונה החדשה .

עם הורים חדשים . עם אחים חדשים .

משפחה מאמצת ! אני כבר לא עם אימי .

אני כבר לא עם אחותי הקטנה .

אני כבר לא עם אבי .

מאז היום שבו לקחו את אמא השוטרים

כבר לא ראיתי אותה יותר , וגם את אבא ואת יעל לא.

ועד היום אני לא יודעת איפה הם נמצאים !

כעט כמו שאמרתי אני במשפחה מאמצת

שאוהבת אותי מאוד, לא כמו המשפחה האמיתית שלי.

יש לי חדר משלי חדר יפה וגדול יש לי אחות קטנה

ואחות גדולה לאחות הגדולה אני מספרת הכל

והאחות הקטנה בכלל לא מציקה לי ,

יש לי אמא נחמדה שתמיד פה עם אני צריכה

עזרה והיא אף פעם לא הרימה עליי יד .

יש לי אבא שנמצא בבית רוב היום ומפנק

אותי במתנות . החיים שלי השתנו לטובה ולרעה,

עכשיו אני בחדר שלי , יש לי מטפלת צמודה

שעוזרת לי בהכל כי קשה לי .

הטלפון צילצל , רינה (המטפלת)  הרימה את השפורפרת

וענתה "הלו" , "רק רגע" והצמידה לי את השפורפרת

לאוזן ואמרה לי "מישהו רוצה לדבר איתך",

עניתי "הלו , מי זה?"

"זאת עדי" שמעתי מהצד השני של הטלפון

"עדי , אני מכירה אותך?" שאלתי

"אני אמא שלך" היא אמרה ,

דמעות התחילו להציף את פניי

ממשפט כזה פשוט וקצר,

אבל נוגע וחודר !

למה אני צריכה בכלל לבכות בגלל האישה

שהרסה לי את הילדות ?! חשבתי לעצמי .

"מיכל , את שם?" אמרה אמא

"מה את רוצה ממני" עניתי בקצת כעס

"אני רוצה שתבואי לבקר אותי" אמרה אמא

"אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי" עניתי

"בבקשה בואי , השתנתי . אני כבר לא כמו פעם" אמרה אמא בקול מתחנן ,

"את יודעת שגם אני כבר לא כמו פעם..?" אמרתי ושוב התחילו להציף דמעות את עייני.

"אני יודעת ביתי" אמא אמרה

"אני כבר לא הבת שלך" אמרתי

"את הבת שלי ! ואת תמיד תהיי הבת שלי" אמא צעקה

"חבל , אמא למה התקשרת בכלל?" עניתי בכעס רב מאוד !

"אמרתי לך , אני רוצה שתבואי לבקר אותי" אמא אמרה

"טוב אני יבוא , לאן?" שאלתי

"לבית משוגעים" אמרה אמא

"אני באה , ביי" אמרתי בכעס

"ביי חמודה שלי" אמרה אמא

מייד סיפרתי לרינה על כל מה שאמא אמרה וביקשתי ממנה שתסיע

אותי לבית המשוגעים , רינה כמובן הסכימה והסיעה אותי.

הגענו לבית המשוגעים . השומר ליווה אותנו לתא של אמא .

רינה נכנסה איתי לתא ולקחה אותי לעבר אמא.

אמא קפצה עליי וחיבקה אותי .

שמעתי אותה בוכה,

לא יכולתי להתאפק ובכיתי גם !

לחשתי לאמא "אם את כאן , אז איפה אבא?"

"אבא.. אבא ב.. " גימגמה אמא

"אבא מה אמא?" אמרתי

"אבא ברח!!"

דווקא מזה לא כל כך בכיתי . ולא הבנתי גם למה כי אבא לא כ"כ הרס

לי את הילדות ואמא כן ! ועל אמא אני בוכה ועל אבא לא ?

"ואיפה יעל?" שאלתי.

"הוא לקח איתו את יעל"

המשפט הזה חדר בי כ"כ עמוק עד שכנראה לא עמדתי בזה ונפלתי על הריצפה בחוזקה.

כן הפרק השני היה קצר ורובו היה ציטוטים של שיחות.

אבל בכל זאת , תגיבו ?