^_________^

היום היינו במעון שקמה,מעון לאנשים עם פיגור שיכלי אי שם ברעננה.
כשהגענו כבר אנשים התחילו לצעוק לנו שלום.
אחרי הסברים איך להיתמודד איתם,בחרו 4 ילדות שילכו לאנשים שהרמה השכלית שלהם יותר נמוכה,

להגיד לכם את האמת? ממש לא פחדתי, אפילו לא לרגע, אבל שהגעתי לשם,

לא יכולתי לנשום,

נשים בנות 40-50 מתנהגות כמו ילדים בני 3-4.

זה היה פשוט יותר מדי.

יותר מדי בשבילי לקבל את זה בבום אחד גדול,גדול? ענק.
עמדתי שם ופשוט כמעט בכיתי,על סף דמעות אמרתי למדריכה שאני רוצה לחזור לשאר הכיתה.

כשהגעתי לאנשים שהיו עם שאר הכיתה,הם היו כ"כ חברותיים,בחיים שלי לא פגשתי אנשים כאלה,

אנשים שפשוט לא אכפת להם לעשות את אותה עבודה כל היום 3-4 שעות ברצף בלי הפסקות.
אני ושני וייס היינו עם אישה אחת שאני לא זוכרת איך קוראים לה,ופשוט דיברנו איתה,

היא סיפרה לנו על המשפחה שלה על אבא שלה שנפטר,

 על אמא שלה ועל אחותה הגדולה 'רינתי'.

כי כל מה שהם צריכים זה רק איזה חיבוק קטן,איזה שאלה ,להיתעניין,לדבר.

אחרי בערך שעה וחצי של לתקוע מסמר באיזה פלסטיק באה מטפלת אחת עם מצלמה,

צילמה אותנו איתה ואני לא יכולה אפילו לתאר איך היא התרגשה,הרי מה זה בסך הכל? תמונה?,

 כניראה שבשביל אנשים מסויימים זה לא רק תמונה.

רק אולי חצי שעה אחרי התמונה היא דיברה על משהו אחר.

אני לא יכולה אפילו להתחיל לסכם את האירוע הזה וכמה זמן הייתי שם בסך הכל? 3-4 שעות?

 זה פשוט כלום. 

 אני לא יכולה לספר את כל מה שעשינו ב3-4 שעות האלה בפוסט הזה

 כי כניראה שאתם לא תסיימו לקרוא אותו עד שנה הבאה אם אני אכתוב הכל, באמת.

פשוט חוויה שכל אחד חייב לעבור,פשוט חייב.

 אנחנו מקימים קבוצה של כל מי שבשכבה שרוצה ללכת לפני חגים להיתנדב,

אבל עם אלה עם הפיגור הקל שיכולים עוד לתקשר.

 יש מתנדבים?