כתבתי את הפרק וירדו לי דמעות בעניים לא בגלל שהוא עצוב או משהו. אלא בגלל שהוא אמיתי. וזה אפילו לא עשירית מהרגשות שלי.

הפרק יצא ממש קצר אבל העדפתי לא להמשיך אותו עכשיו.

אנסה לעלות פרק נוסף כמה שיותר מהר.

מקווה שתאהבו.

היא הסתובבה ופנתה לעבר שקד ויובל שעזבו אותנו בתחילת השיחה.

התקדמתי אליהם במבט מושפל וספרתי את הדקות שכל זה יסתיים, ספרתי את הדקות להיות שוב מאושרת, לחזור לחיים נורמלים ורגילים, מבלי להסתבך בשקרים, בבעיות, ספרתי את הדקות אבל מה שבאמת...הוא שלא ידעתי מתי הן נגמרות.

הרמתי את ידי לקרוא לנעמה עם נגיעה בכתפה אך פחדתי. לא היה לי את האומץ. מצד אחד הייתי בסדר לא עשיתי שומדבר שאסור היה עליי לעשות. למרות ששיקרתי..אוקי שיקרתי. זה לא בסדר.

איתי המשיך להסביר לאן נצא כעת ואני הייתי שקועה במחשבות בעולם אחר לגמרי. חשבתי איך אני מסבירה לנעמה מה שבאמת קרה. איך שבסך הכל אני רוצה שיהיה לך טוב כי אני באמת חברה שלה. והיא יכולה לסמוך עלי ב100 אחוז אבל לא היה לי אומץ לומר את הדברים האלה. לעיתים היינו עורכת שיחות פסיכולוגיות בראשי אך הייתי מפחדת להוציא אותם אל אוויר העולם. משהו היה עוצר וחוסם אותי, מונע ממני לדבר.

המילים היו נבלעות לי וכל עידוד הסבר מילה או כוונה שהייתי לי היו מסתכמים ב 'כן אה..יהיה טוב'.

שנאתי להרגיש ריקנית כי ידעתי שאני לא. אני ילדה עם אידיאולוגיה משלי עם עקרונות ודעות שלא אפחד להתווכח עליהן אבל הנה זה קורה. ואני שוב עוצרת במקום. מחכה שיבואו להציל אותי.

הגיע הזמן לקלוט שאני לבד במערכה. לבד נגד כולם. לבד נגד העולם.

עלינו לאוטובוס אחד אחד. עליתי בין האחרונים וכשהגעתי לספסלים האחרונים ראיתי את נעמה יושבת לבד והתקרבתי אליה בחיוך.

נעמה:" היי שקד שמרתי לך!" אמרה נעמה בפתאומיות כשראתה אותי. צעדי נעצר באותה רגע וגופי נמשך אחורה. עמדתי כמה שניות בשוק, כמה שניות בהם הלב דקר לי. היא מחפשת לפגוע בי. ידעתי את זה אבל בכל זאת נפגעתי. בכל אופן אני בסה"כ ילדה בת 15, מתקרבת ל 16 גם לי מותר להפגע. כולנו נמצאים במעגל הענק הזה של החיים מנסים לפתור תעלומות להרקיע שחקים להתקדם הלאה בחיים. מי יודע מה נהיה ביום מן הימים. אולי נצליח אולי לא. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני דורשת מעצמי יותר מדיי. למה לא חיכיתי אחרי צבא. למה בעצם רציתי לרצות עולם שהוא לא באמת אני. אבל אז אני מגיעה למסקנה שלא רציתי להרשים אף אחד. לאנשים לא כל כך אכפת מאחרים. אכפת מעצמם, ואולי אפרוש  ואולי לא, אך הדבר שאני באמת רוצה הוא לרצות את עצמי בלבד. להרגיש שאני שווה משהו, ואולי באיזשהו מקום לעלות את הביטחון העצמי העגום שיש לי.

במהלך הנסיעה ישבתי לבד בשורות הקדמיות והשענתי את ראשי על החלון.

...:" היי.. מה את עושה פה?" שאל אותי דביר כשבא לזרוק את העטיפה של המסטיק לפח.

אני :" סתם יושבת.."

דביר הביט לאחור ולאחר מכן עליי והתיישב במהרה.

דביר:" אז את מוכנה להסביר לי מה באמת קרה?" שאל כשרוב גופו מכוון אליי ואני עדיין נשענת על החלון מעיפה את עיניי לכיוונו מדיי פעם. הייתי מיואשת. הייתי כואבת.

אני :" סתם רבתי עם נעמה.." אמרתי בסופו של דבר לאחר שהתיישרתי והחלטתי להתייחס אליו קצת.

ממבט לאחור קלטתי את נעמה בוחנת אותנו. זה כאב לי לראות שכואב לה. אבל באמת שלא הייתה ברירה. ידעתי שבערב אסביר לה כבר הכל.

דביר:" כן..קלטתי את זה כבר בשיחה שלכם מקודם.."

אני :" יפה לך להקשיב..."

דביר חייך אלי את חיוכו המתוק והכובש.

ואני הרכתי את ראשי בפרצוף מאוכזב וכואב.

דביר:" ..אז?..למה רבתם?"

אני:" אתה תצחק אם תשמע.."

דביר:" נסי אותי.."

לקחתי נשימה ארוכה כמנסה להוציא אבן שתקועה לי בלב. " רבנו בגללך..." אמרתי בסופו של דבר

דביר:" זה בסדר תדברו ותשלימ.......רגע..אמרת בגללי?"

אני:" אממ נראלי ש..כן"

דביר:" אני לא כל כך מבין.."

האוטובוס נעצר והתלמידים החלו לרדת אחד אחד. דביר קם והסתכל עליי במבט שואל.

אני :" אתה לא אמור להבין.." אמרתי לו לאחר שהסתובבתי לכיוונו וירדתי במהירות מהאוטובוס.

כשהגענו למקום התברר שעלינו לערוך ניסויים שונים בכימיה..נו כאלה שמפוצצים דברים רק באמת. לא חארטות של תיכון. אם לא הייתי רבה עם נעמה אני בטוחה שהייתי מתלהבת יותר אבל הלכתי עם הכיתה בחוסר חשק כאשר אני נסחבת אחריהם מאחורה.

לאחר ההסבר של תקנות הבטיחות במעבדות והסיור המענין ברחבי מכון המחקר למדעים שהשכיח ממני קצת את הצרות, איתי החליט שנתחלק לקבוצות.

נעמה שקד יובל דביר ואיתן התחלקו מהר לקבוצות וכך גם כל שאר התלמידים עד שצירפו אותי לחבורת הילידם האחרונה שנשארה שכלל לא הכרתי אבל החלטתי להתרכז בניסויים ולנסות ללמוד משהו. בכל זאת, חתיכת עבודה מחכה לי על זה.

התחלנו לעבוד לפי ההנחויות שהיו לנו במחשב וכל אחד התנסה ורשם את תוצאותיו במחשב. לעיתים איתי העיר לקבוצה של נעמה בגלל שהם כל הזמן צחקו והרעישו. כן, אפשר לקרוא לנו חרשנים חכמים או מה שזה לא יהיה...אבל אנחנו עדיין תיכוניסטים לכל דבר.

בהפסקה הקצרה בת ה 10 דקות שהייתי לנו החלטתי שאני הולכת לדבר עם נעמה.

הלכתי אל החבורת ילדים שהתאספה לה ליד הספסלים ונשענה על דגם המטוס הגדול וסובבתי את נעמה מכתפה.

אני :" אנחנו צריכות לדבר."

נעמה:" אין לנו כל כך על מה"

אני :" בואי" אמרתי ומשכתי אותו מלפני כולם שהמשיכו בהתלחששיות על מה 'נסגר' אבל לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות.

לקחתי את נעמה אל מעבר למבנה והיא הביטה בי בחיוך ממהר ולא מתייחס. זאת לא הייתה גישה משמחת במיוחד אבל זה עדיין משהו.

אני :" תקשיבי.." לקחתי נשימה עמוקה. הנישמות הכבדות של היום עוד יעשו לי כאב ראש.

נעמה:" נו.." אמרה בזלזול.

אני :" שיקרתי, נכון אני מצטערת ואת צודקת. אבל לא הייתה לי כוונה רעה, באמת שלא. ואני לא מבינה מה הקטע של היחס הזה שלך, הוא קר הוא מעצבן ובעיקר פוגע."

נעמה הסתכלה על השמיים והנידה את רגלה במהירות. היא הייתה חסרת סבלנות. היא הביטה אל השמיים וסובבה את ראשה לכמה כיוונים. דמעה עמדה בעיניה. היא לא רצתה שאראה וניסתה ליבשה  אבל ראיתי אותה.

אני :" אני...אני באמת..תני לי להסביר לך.."

נעמה:" יש דבר אחד שאת לא מבינה..לא כל דבר סובב סביבך, אני נפתחתי אלייך סמכתי עלייך, הבן הראשון שבאמת סיפרתי לו מה אני חושבת, מה אני מרגישה. אפילו עם עומר לא דיברתי כמו שדיברתי כמוך. וזה לא בגלל שרציתי את דביר..באמת שלא. אני פשוט האמנתי לך..האמנתי שכואב לך, האמנתי למבט התמים.

חן את מצליחה בכל מה שאת רוצה, הכל בא לך בקלות. את מזלזלת ומקבלת מה שאת צריכה. אני לא כמוך..מצטערת להגיד לך. אני קורעת את עצמי יום ויום כדי להגיע למשהו בחיים האלה כדי להוכיח שאני באמת שווה. הכרתי אותך כי באמת חשבתי שתוכלי להיות לי לחברה. את לא מכירה את העבר שלי את המקום ממנו באתי. מעולם לא היו לי חברות מעולם! כל חיי התרכזו בדבר אחד וזה היה בעומר ובחיים שלו. מאוחר יותר התחלתי להשקיע בלימודים. ופה..כאן אני ילדה אחרת ! כאן סופסוף יש לי הזדמנות להפתח לעולם שלא הכרתי כאן סופסוף ניתנת לי הזמדנות להוכיח את עצמי מחדש. להכיר אנשים, להתחבב על אנשים ובעיקר להתאהב. כי זה מה שאני באמת רוצה. באמת באמת רוצה. להרגיש אהבה להיות נאהבת לתהות בנוגע לכמה דברים. כן..אני בן אדם מאחורי הכל. בן אדם שמנסה לחיות בדיוק כמו על אחד מכם. אין לך מושג כמה את חשובה לי, עד לפני חודש לא היה לי מושג מה זה חברה, מה זה להתגעגע לקול של מישהו לדיבור ולעידוד שלו, לחיבוק ולחיזוק שלו. עד לפני חודש לא ידעתי כלל איך זה לסמוך על בן אדם, איך זה להפתח למישהו שייעץ לך, שחווה דברים דומים לשלך. עד לפני חודש........עד לפני חודש לא הייתי אני.." נעמה התפרקה ודמעות רבות נזלו מעינייה ומעניי. חיבקתי אותה חזק וככה עמדו במשך מספק דקות. בוכות ותומכות אחת בשניה. בסה"כ...........

אנחנו חברות.