אממ תודה על התגובות המדהימות שלכם (:

כל יום מבחן=\ זה מעצבן אבל שורדים! דיי נגמרים התירוצים! יאללה לפרקים.. 

מקווה שתאהבוו (:

נעמה התפרקה ודמעות רבות נזלו מעינייה ומעניי. חיבקתי אותה חזק וככה עמדו במשך מספק דקות. בוכות ותומכות אחת בשניה. בסה"כ..אנחנו חברות.

!@#!@#!@#

...:" דביר..?...דביר?!....דביר!! אני מדבר אליך מה יש לך!" פנה איתן לדביר שבהה בנקודה רחוקה ונתקע בעולם אחר של מחשבות ותהיות.

דביר:" ממ..?" התעצל דביר לצאת מעולמו ולענות לאיתן.

איתן :" מה מה..מה יש לך אתה?"

דביר:" סתם כלום יאללה בוא כבר מאוחר.." אמר דביר תוך כדי שחיפש את חן בעיניו. בתחילת ההפסקה נעלמה ומאז לא ראה אותה.

איתן :" מה יש לך אתה בדכיאון?"

דביר:" מה דיכאון מה אל תזיין לי בשכל יאללה בוא בוא כבר." אמר דביר מיואש וקם לעבר הכיתה.

איתי:" מישהו ראה את חן או נעמה?" שאל איתי כאשר הבחין כי רק שניהן חסרות.

איתי:" הלו..אתם שם? ראיתם אותן במקרה?" איתי לא הבין לאן השניים יכולות להעלם והעצבים כבר החלו לעלות בראשו. הוא פנה לשקד וליובל במטרה למצוא תשובה להעלמותם אך גם שם לא מצא את תשובתו.

לאחר מספר דקות הכיתה נכנסה לסדנה הבאה ואיתי הלך ברחבי הקמפוס מחפש את שני הבנות שנעלמו.

!@#!@#!@#

...:" אז הכל בסדר עכשיו..?" חייכתי לעבר נעמה כשהתשחררתי מאחיזתה.

נעמה:" יהיה בסדר..."

אני:" לא יהיה..עכשיו!" רטנתי כמו ילדה קטנה.

נעמה:" כןכן נגיד.." ענתה באדישות.." אבל למה דווקא איתו..מבין כולם למה דווקא איתו?"

אני :" נעמה באמת שלא היה כלום! זוכרת באוטובוס שדיברנו? הוא ביקש פשוט שאני אבוא איתו לשיחה להכיר מחדש או משהו כזה.."

נעמה:" כן..כן" מילמלה בזלזול והפנתה את מבטה לעבר השמיים. " לא ידעתי שהכרות כוללת נגיעות ונשיקות."

אני:" מה.?!, אני בחיים לא אעשה לך דבר כזה! מה יש לך! לא היה כלום.."

נעמה:" חן..תחסכי ממני את זה..אני ראיתי אותו ואותך בעניים שלי...." היא המשיכה בנימה האדישה ולא הרפתה ממנה.

אני:" את ראית אותנו מה?! מתנשקים?..." יריתי את השאלה במהרה כשהעצבים החלו לבעור בי.

נעמה." ככ...כ..כן.. כאילו כן.." נעמה גמגמה.

אני:" את..ר-א-י-ת?!"

נעמה:" ראיתי את זה עומד לקרות ראיתי אותו מתקרב אלייך..טוב חן דיי כבר! ראיתי מה שראיתי"

אני:" את לא ראית כלום!! זה הקטע שאת באה תוקפת ומאשימה ואפילו לא ראית כלום, על מה כל זה היה? סתם..באמת סתם.." החזרתי לה בזלזול והלכתי בעצבים.

לאחר שפוצצתי את הבועה שמסביבי ראיתי כי אף אחד מהתלמידים לא נמצא. הבטתי בשעון וראיתי שאיחרנו כבר ב 10 דקות!

נבהלתי והתחלתי לחפש את הכיתה שוב.

איתי:" לאן את חושבת שאת הולכת גברתי הצעירה?" איתי הפתיע אותי מאחורה. שמתי יד על הלב לאור הבהלה והסתובבתי באיטיות.

אני:" אני..אני הולכת..מחפשת..אני בדיוק באתי לחפש אותכם.."

איתי:" לאלאללא..תשכחי מזה בואי הנה.." הצביע עליי איתי עם אצבעו.

אני:" האיחורים האלה..זה לא מוצא חן בעניי..לכי תמצאי את נעמה..המסיבה היום בערב..בשבילכן?..........."

עמדתי בפנים נבוכות מחכה שימשיך בדבריו..

איתי:" מבוטלת!"

אני :" נו איתי....זה לא היה בכוונה! אתה בכלל לא יודע מה קרה."

איתי:": לא מתאימים לך הקטעים האלה..תחסכי ממני את הרחמים..הרשמה כבר נכנסת לתיק האישי שלך וכמובן של נעמה" אמר בנימה צינית ביותר. ראיתי עליו שהיה עצבני למדיי.

מיהרתי לחפש את נעמה ולהודיע לה בכעס את הבשורות. לאותו שיעור כבר לא נכנסנו. מסתבר שזה היה השיעור במעבדה שהם מנסים לייצא בו פצצת אטום.

מאוחר יותר יצאו התלמידים ונכנסו לכמה שיעורים משעממים שמסבירים על תורת האטומים. רוב התלמידים היו מרוכזים וסיכמו את דברי המרצה בעוד שאני שקעתי במחשבות עמוקות על אותו מקום בו הייתי מאושרת.

על דניאל בזמן האחרון יצא לי לחשוב פחות ופחות לפעמים חשבתי שאהיה מאושרת אם אהיה רק איתו. אבל מחשבה שונה יותר אמרה לי כי האושר נמצא רחוק ממנו...אושר חדש שמחה חדשה אהבה חדשה ואולי חיים חדשים, אחרים.

המרצה הרדים אותי יותר ויותר והמחשבות על הארץ הציפו אותי עוד ועוד. מה הוא עושה עכשיו? הוא חושב עליי? הוא זוכר אותי..? המחשבות האלה הכו בי ולא הפסיקו לשגע אותי. צד אחד בי אמר לי לשמור על קשר. צד אחר הורה לי וציווה עליי להתנתק לשכוח. להתחיל מחדש.

וזה מה  שבאמת רציתי. להתחיל שוב מחדש.

..:פסס חן! חן..קחי.." אחת התלמידות בכיתה הושיטה לי פתק קטן ובו נכתב

" אני מצטער..מקווה שתיסלחי לי..אני לא יודע מה קרה לא מבין ואפילו לא רוצה לשאול.

את פשוט לא יצאת לי מהראש מאותו רגע שנסעת ולא יודע..יכול להיות שדברים קצת התבלבלו..

שנתחיל מחדש?;] והפעם באמת....."

קראתי את הפתק את וחיוך עלה על פניי. הסתכלתי לעברו. הוא קרץ לי וחייך את חיוכו המקסים.

הנהתי בחיוב.

שאר היום עבר לי יחסית די מהר. אני ונעמה לא דיברנו על הדברים אך עברנו הלאה, צחקנו השתוללנו.

את הערב העבירו כולם בהתארגנות למסיבה שמשולבת בין הכיתה שלנו לכיתה אמריקאית שעברה את אותו טיול איתנו. כיוון שאת הכיף בלשגע נערים אמריקאים אני במילא מפסידה, לבשתי את הפגימה שלי וניסיתי להרדם.

לאחר ניסיונות כושלים קמתי מהמיטה ויצאתי לעבר המדשאה הענקית שמחוץ לחדרי המגורים.

ישבתי על הדשא שפניי פונות לעבר העיר הגדולה. הרוח הקרה מילתה את גופי בצמרמורות נעימות. חיבקתי את רגליי ושמתי את ראשי על ידיי.

הדמעות לא איחרו לבוא.

התסכול, המעוקה ששוב מכה. והכל שוב לא ברור ולא ידוע.

ודברים נאספים, געגועים אהבות. אותו רוך שנעלם אותו חיוך שכבר נדם.

ושוב איני מאושרת ושוב נעלמת לה אותה תקווה. תקווה למצוא שוב אהבה. תקווה מחזקת תקווה בונה.

ושוב כבר אין לי טעם ושוב כבר לא בא לי לחשוב.

הבטן מתהפכת מבין הדמעות המלוחות שזולגות לעבר שפתיי.

אני טועמת את טעמן ועוצמת את עיניי. נותנת לרוח הקרה לעטוף את כל גופי, לעטוף ולהחליף את האהבה שכל כך חסרה.

"אני רוצה שתדעי זה מכאן עד הסוף.." מלמלתי לעצמי בלחישות עדינות את מילות השיר.

"בטוב וברע אני אמשיך לאהוב.." הדמעות ירדו וירדו ולא הפסיקו לרד. המילים זרמו מבין אותן דמעות.

"אמריא לשמיים אחצה את הים..." שמעתי את קולו מצטרף אליי כשלפתע ידיים אחזו בכתפיי. הוא תמך בי מאחורה והתיישב על ידיי מביט בעיניי הדומעות.

מיהרתי למחות את דמעותיי מעיניי.

אני:" מה אתה עושה פה? למה אתה לא עם כולם?"

דביר:" מה  זה שווה אם את לא שם..?"

חייכתי חיוך מובך.

הוא הושיט את ידו וניגב את דמעותיי מעיניי.

דביר:" מה גורם לילדה יפה כמוך לבכות?" הושטתי את ידי לעבר ידו והורדתי את ידו מפניי.

הרכנתי את ראשי כשאני מחזיקה את ידו. זה לא יעבוד. לא ככה.

דביר סובב את ראשו לעבר השמיים, המשיך להביט בנקודה רחוקה.

דביר:" את תעני לי היום?" חייך אליי את חיוכו כשהתעלה על עצמו והביט בי במבט ידידותי.

אני :" אמ..סתם..מחשבות על החיים."

דביר:" כן..החיים לא תמיד הם כמו שאנחנו רוצים."

אני:" תתקן..הם אף פעם לא כמו שאנחנו רוצים."

דביר:" זה דווקא תלוי איך מכוונים אותם."

אני :" מה?"

דביר:" כן..תשאפי לשם..לאותו מקום רחוק אליו את רוצה להגיע" דביר הצביע לי לאותן נקודות אור רחוקות שמילאו את העיר היפה שבה היינו.

אני :" כן כן שם.." חיקיתי אותו והצבעתי בחיוך לעבר אותה הנקודה.

דביר:" בדיוק שם! את תגיעי לשם אם תרצי.." הוא חייך אליי חיוך מתוק ואני המשכתי בהתלוצצות.

אני :" אז לשם סיכמנו אה?" המשכתי להצביע לעבר אותה נקודה.

דביר הביט בי במבט זומם ומחויך והחלק לדגדג אותי תוך כדי שאני מסבירה לו שזה " שם.." "שלשם עליי להגיע".

אני:" לא דיי דביר! לא נו אני רגישה לדגדוגים."

דביר:" לשם אה?"

המשכנו לצחוק ולהשתטות על הדשא. לאחר כמה רגעים נוצר מצב בו הור מדגדג אותי ונשכב עליי.

שיערי עף ברוח לעבר פניי. אותה סיטואציה שחוזרת על עצמה בסרטים, מתגשמת. וכמו תמיד אותו חלום על סרט קי'צי עובר שוב למציאות.

כשקלטתי לאיזה מצב הגענו גיחוך יצא מפי.

דביר:" מה?"

אני :" סתם.."

דביר:" נו מה.."

אני :" אני מרגישה שאנחנו בסרט.."

דביר:" כן אה.." חיוכו לא הרפה ממנו.

דביר:" והיית רוצה שהסרט הזה ימשיך?"

אני :" לגבי הסרט אני לא יודעת אבל שהסצנה הזאת.."

דביר:" מה איתה?"

אני:" לא תגמר לעולם."

התקרבתי אליו ונישקתי אותו ויחד התגלגלנו בדשא מתנשקים ומחובקים והכי הרבה צוחקים ונהנים.

כי כבר לא אכפת מכלום

ושום דבר לא משנה.

ואני זורמת וחיה את חיי

זורמת ושואלת עד מתי

עד מתי אוכל להמשיך ככה באותה הדרך

הדרך הלא סלולה לא מובנת

דרך מסתורית דרך לא ברורה.

אבל אצעד בה. אצעד בגאווה.

כי בה בחרתי ואיתה אני קיימת

כי היא זאתי שכעת מושכת אותי קדימה.

מי יודע מה יהיה מחר או בעוד שעה מי יודע מה יהיה בעוד דקה.

החלטתי שאני חיה את החיים. ובאמת שלי כבר לא אכפת מכלום.

אם דיברנו על אושר איני יודעת איפה הוא מסתתר.

אמצא אותו, אני בטוחה..רק לא יודעת מתי.

וכעת..כעת אני חיה את חיי.

הוא חיבק אותי נישק ליטף צחק שמח וככה זה נמשך לתוך השעות הקטנות של הלילה, לתוך השעות עם הרוח הקרה והמלטפת.

!@#!@#!@#