כמו נוצה ברוח.

כן כן התמסחרתי :P קטע לתחרות, שבעיקרון כתבתי כפוסט אבל אני אצטער אם אני לא יעשה את זה ואני גם ככה לא אזכה אז חפיף :P

מוזמנים לדלג XD

אושר ושאיפה

תקופה ארוכה שאני בחושך. ודווקא בזמן הכי לא צפוי, ואולי דווקא צפוי, פתאום מגיעה מן שאיפה פנימית כזאת..

לחשוב שדווקא אני בתור מישהי שנמצאת עמוק בפנים פתאום מתחילה לחלום על דברים שלא הרשתי לעצמי עד עכשיו.

כי שאיפות עד עכשיו זה מספרים על הנייר ועל המשקל.

ללא הודעה מוקדמת זה מגיע- המחשבה הזאת על זה שקיים אושר בעולם. כאילו שיש אנשים שמסוגלים לקום בבוקר ולראות שיש שמש, להנות מכל הדברים הקטנים כמו חיוך קטן או חיבוק, לרדוף אחרי פרפרים סתם כי בא לנו להתנהג כמו ילדים קטנים, לצחוק כי באמת באמת טוב לי, לחיות בשביל אדם אחד בתחושה של משהו שממלא את הריק הזה בפנים..

לחשוב שעדיין המושג הזה, אושר, קיים, ויש אנשים שחווים אותו בכל יום אפילו כשהם במצבים הקטנים. כבר שכחתי מה זה להרגיש את הפרפר הקטן הזה בבטן של התקווה והתחושה הזאת של לאהוב באמת ולא להיצמד מתוך ריקנות או פחד. שכחתי מה זה לרצות להיות אני ולחייך סתם או לתת חיבוק כשזה לא חלק מסדר הפעולות המכניות שלי. שכחתי אפילו מה זה להיות עצובה באמת.

כי תחשבו על זה שיש אנשים שהולכים לישון והם בוכים כי רע להם.. או עצובים פתאום בגלל שקרה משהו שהכאיב להם בלב, או אפילו סתם כך, בלי סיבה, מתוך געגוע למשהו ישן שנעלם..

הרי ממזמן אין לי דמעות בעיניים. חוץ מהמסיכה..

ואת כל כך רוצה להיות שם.. כל כך רוצה.. לגעת..

ואת לא יכולה.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208