אז הנה הפרק, הפעם בזמן המתכונן סופסוף.

אז בלי הרבה חפירות מיותרות- תהנו. (:

אביה מחייך בחיוכו הניצחי, המרושע.

"בלוויה שלנו יצטרכו להגיד לך לא שלא תדעי עוד צער, אלא שלא תדעי עוד אהבה!" אומר לה בקול הצרוד מסיגריות ובחיוך השטני, "לא מגיע לך שיאהבו אותך; שיחבקו אותך חיבוק חם ויגנו עלייך... הרי בגללך שני הורייך -האמורים לאהוב אותך יותר מכל- מתו! אילו רק יכולתי לעשות לך משהו רע יותר מאונס, הרי מגיע לך להתענות אחרי שאנחנו התענינו מאז שנולדת..."

מייבל מהנהנת ודמעותייה לא פוסקות לשנייה. "אל תדאג, אבא. אני לא אמות, ורק אדאג לאחרים ואעשה להם טוב, שלא ייפגעו מאף אחד ובטח שלא ממני, ורק אז אולי אלוהים יירחם עליי כשאמות, כי עשיתי לפחות משהו אחד טוב בחיי."

"יפה מאוד. ואל תשכחי- את חייבת לא לעסוק בעצמך אלא רק באחרים, כי כבר עסקת בעצמך יותר מדי אם הרגת אותי ואת אימך. נבלה, מטומטמת, טיפשה, מכוערת... זה מה שכולם חושבים וצוחקים עלייך. אז עכשיו התקרבי לרגע..."

מייבל מתקרבת בזהירות לעבר אביה, אשר תופס את צווארה הדק והצר בשתי ידיו וחונק אותה, מתעלם מצרחות הכאב ומאנקות הכאב והייסורים שלה...

"ילדה, ילדה, תתעורי!" לפתע נשמע קול.

מייבל פתחה עינייה בבת-אחת.

סיוט, או שמה לא הזתה ורוח אביה באמת דיברה איתה?

היא קמה בכאב מגופת אביה המת, אשר חולצתו הייתה ספוגה מדמעותייה המלוחות. היא עדיין הייתה עירומה, אך זה לא הפריע לה- אלא העוובדה שהורייה באמת מתו.

"היא חיה! היא חיה!" אמר אחד השוטרים ורץ למפקדו.

היא הסתכלה סביבה. שוטרים הסתובבו בדירה, ובדקו את זירת הרצח של אימה, ומתוך הבניין נשמעו נשים בוכיות ושכנים היסטריים- שניסו להיכנס  בשביל לראות ולנחם את הילדה, אך לשווא.

"את מדברת אנגלית?" שאל מפקד היחידה והתכופף אלייה.

מייבל הנהנה בו והתבוננה בהלם סביבה.

"אלו הורייך?"

מייבל שוב הנהנה.

"את אילמת?" היא כיווץ גבותיו משלא ענתה לו בקול.

"ל... לא." ענתה בקול שקט וחנוק.

"בסדר.  תיראי- הורייך הם..."

"מ...מתים. אנ-אני יודעת." גמגמה.

"אני לא הרוצח שלהם, אני שוטר, בסדר? אנחנו רק נלביש אותך ונשאל אותך כמה שאלות כדי שנוכל למצוא את הרוצח ולשים אותו בכלא, ולדעת לאן לשלוח אותך, טוב?" ניסה לשאול בצורה שהיא תבין.

"או-אוקיי." מלמלה, כשהיא עוצרת מעצמה מלגלות לשוטר את האמת המרה.

"טוב, שמישהו יבוא לכאן בנתיים להרגיע אותה ולהלביש אותה!" קרא לעבר כל מי שהיה שם.

"אני אטפל בה." שוטרת אחת התקרבה אליהם, וחייכה אלייה חיוך חם ומרגיע.

היא הלבישה אותה בעדינות, תוך-כדי שהיא אומרת לה מילים מרגיעות, אך את מייבל זה לא עניין.

'אני מוכרחה לקיים את ההבטחה לאבא,' חשבה לעצמה, 'לא לגרום למישהו לאהוב אותי או ליהנות, אלא להשקיע את כל הזמן שלי רק כדי לטפל ולדאוג לאחרים, כי ליהנות לא מגיע לי. מדי פעם גם לא יזיק לצבוט או להרביץ לעצמי כמו שאבא היה עושה, והוא תמיד היה עושה מסיבות טובות, ולי מגיע לנצח על מה שגרמתי. אבל מה אעשה בלי אמא ואבא?'

היא הסתכלה לכיוון הדלת. שוטר אחד עמד שם ונאבק עם נשים שניסו להיכנס כדי לבחון את המקום ולראות מה שלום מייבל, והיה ניתן גם לשמוע כמה שדרני חדשות שניסו לדווח בין כל ההמולה.

אך השוטר לא הבחין בילדה קטנה עם שיער שטני שהתדחסה בין רגלו לקיר, והציצה לבפנים בסקרנות, ובעיני הדבש שלה סקרה את מה שיכלה לראות- עד שהבחינה במייבל, שהייתה איתה בגן.

"היי." לחשה בלי קול בחיוך קטן.

"היי." לחשה מייבל גם בלי קול, אך לפני שהספיקה לחייך- לפתע התעלפה מרוב הלם ופחד וכאב, שילדה שטנה שכמותה לא יכלה לסבול את הכל בבת אחת.

ואכן, הדבר האחרון שזכרה משם היו אותן עיני דבש המסתכלות עליה.

-

בעלת אותן עיני דבש צחקה בקול לשמע דברייה של אחת חברותייה.

"וואי, אנני, את קולטת איזה סתום?!" אמרה חברתה וצחקה בקול, ואנני גם- עד שהבחינה במייבל.

היא הסתכלה בה בריכוז, כדי לנסות להבין מהיכן היא מוכרת לה.

"אֵן? את כאן?" חברתה ניערה מעט את כתפה.

"אה, כן, כן..." מלמלה, "פשוט הילדה הזאת ממש מוכרת לי מאיפושהו. אוף, זה עומד לי על קצה הלשון... נו, קיבינימט..."

"אה, היא?" היא כיוונה עם סנטרה לכיוון מייבל, "זו מי שהיא לוקר ליד זאק, ושכל פעם מתחמקת כשהיא רואה אותו במקום להתחיל איתו. מטומטמת... הלוואי עליי!"

"לא, לא מזה. היא ניראת לי מישהי מוכרת מהעבר..." אמרה מהורהרת, "אולי מישהי מהעיר שעברתי ממנה לפה. טוב, אמא שלי בטח תדע כשאספר לה. אז מה הדבר האחרון שאמרת?" חזרה לשיחתן.

"אה, כן, על מה שהטמבל עשה..." אמרה החברה בחיוך.

"או, נכון..." ציחקקה אנני, והמשיכה ללכת עם חברתה לעבר מקום הלוקרים שלהן כשהן שוכחות ממייבל.

-

'עד שחשבתי שהשנה הן יירגעו סופסוף!' זאק חשב בעצבנות כשראה מעריצות מחכות לו ליד השער בהתרגשת, אך לא נכנסות כיוון שהשומר לא נתן להן משאין להן כרטיס תלמיד.

הוא נאנח, והחנה את מכוניתו.

'טוב, בואו נגמור עם זה כבר וזהו.' הוא נשם נשימה עמוקה, והלך לעברן.

הבנות -משזיהו אותו- צרחו בהתרגשות, כשלפתע נעמדה מולן ילדה עם שיער בצבע בלונד פלטינה מעצבן ובגדים חושפניים.

"אוי לא..." מלמל.

"סורי, בנות, אבל זאק לא יכול לחתום לכן." אמרה הילדה ולעסה מסטיק ברעש.

"ולמה בדיוק?" בת אחת הביטה בה בכעס ושמה ידייה על מותנייה.

"כי היום הוא יוצא איתי." היא הסתובבה וקרצה לו- ספק ברצינות ספק במשחק.

"כולנו היינו מתות, גם את. ומילא שהוא יוצא עם ונסה," היא ירקה על הריצפה, "מי בכלל נתן לך את הזכות לצאת איתו?"

"הוא." חייכה בפשטות.

"אהא."

"מה? לא קראתן בצהובונים?! זאקוש, היית מאמין שהן מעריצות שלך אבל לא בודקות רכילויות בקביעות?" היא חיבקה אותו חיבוק דוב.

"אה... אמ... אה..." הוא גמגם.

הבנות הביטו בהם בבהלה, ורצו לקיוקס הקרןב כדי לקנות מגזינים לפני שייגמר.

היא הביטה בהן בזילזול וצחקה.

"רק שתדעי שזו הפעם הראשונה - והאחרונה - שאני עושה את זה!" הוא השתחרר ממנה, "איכס, אני לא מאמין שהתחזתי לחבר של כריס!"

"לא אומרים איכס על פרח," גילגלה עיניים על כל הבנים שניסו להתחיל איתה עם המשפט המוכר, "וזו בדיוק הנקודה- שאנחנו מתאימים עד שאתה לא צריך להתחיל איתי כדי להיות איתי. אז מתי אמרת שאתה נפרד מהונסה הזאת?"

"מי נפרד ממנה ומי אמר לך?! תפסיקי להתנהג כאילו נועדנו זה לזו רק כי אנחנו הכי פופלארים בבית ספר או משהו מטופש כזה!"

"אבל זה נכון, וכל עוד אתה בבית ספר הזה אתה צריך להתנהג לפי החוקים המקובלים!" היא חייכה לצלם פפראצי שצילם אותם.

"מה? איזה חוקי בית ספר מקובלים?!" הוא אמר בקול קצת צייצני מרוב הלם וכעס.

"אוי אוי, זאקי, אל תגיד שאתה לא יודע..." היא עשתה פוזה לצלם פפראצי נוסף, "הרי זה ידוע לכל- המקובלים הם הכי שווים ובראש הרשימה, והחננות הם... סתם חננות שלא צריך להתייחס אליהם ברצינות."

"או שלא ראית את היי סקול מיוזיקל, או שפשוט כל הסרט ישבת... ובהית בי." הוא מלמל בחלחלה.

"אפשר לומר, אבל גם אתה בעצמך יודע שזה סרט  די קיטשי."

"הדמויות והרומן הזה אם בכלל בין טרוי לגבריאלה כן, אבל הנושא לא! הוא בדיוק העניין בסרט הזה- שכולם שווים."

"ואתה חושב שמישהו שם על זה באמת?"

"לא, אבל זה כדי לנסות להקטין לפחות קצת אגו של בנות כמוך!"

"די, אל תתפוס תחת ליד הצלמים, זאקי..."

"מה?! ואל תקראי לי זאקי או זאקוש או כל דבר אחר!"

"וואט אבר. בכל מקרה, הרי גם למפורסמים כמוך יש קצת אגו, לא? וזה נורמלי וטבעי שלאנשים כמונו יהיה."

"אל תדברי על זה כאילו זה חצ'קונים. זה טבעי ונורמלי..." חזר אחריה בלעג, "נכון שאולי כל הפירסום עשה לי טיפה אגו, אבל אני לפחות משתדל להצניע אותו כמה שיותר, ולא כמוך שרק מנפח אותו מיום ליום!"

"חבל שזה לא עלה לך למוח עדיין, אז היית מבין, זאקוש..."

"די לקרוא לי בכינויים האלה!"

"מה הבעיה?" הביטה בו בחיוך, אשר שפתייה הזוהרות בשפתון נאבקו עם שינייה הצחורות בתשומת הלב, מה שהגעיל את זאק.

"לזאק... האגו... עדיין... לא... עלה... לראש..." מלמל אחד אנשי הפפראצי שהכתיב לעצמו לאחר שסיים לצלם אותם, "כך... אמר... בריב... בפתח... בית... ספרו... עם... בת... מסתורית..."

"סליחה?!" פערה את פיהה, "אני -אני- ניראת לך בת מסתורית?! מחק את זה מיד אדון ותכתוב" החברה הבאה של זאק בריב אוהבים איתו." חייכה בסיפוק.

"היא מתכוונת שזה טיפשי לכתוב כזה דבר, והיה עדיף אם כבר לכתוב מה שהיא אמרה," אמר זאק, "ואת צודקת, כריס- אז תכתוב בת עלוקה וקרצייה שמנסה להימרח כמו כל הבנות על זאק. מצטער, כריס, זה מה שקורה לכל בת שנמצאת קילומטר ממני. הנה, הראתי לך קצת מהאגו שלי, עכשיו טוב לך?" חייך אלייה, ורץ משם כדי לא להמשיך בוויכוח.

"מה... א... זאק!" קראה לו ניסתה להישאר פוטוגנית וחיננית.

"ולאחר... מכן... זאק... ברח... והשאיר... פעורת... פה... את... אותה... הבת..." המשיך הצלם אחר צילום מהיר נוסף.

"אותה הבת?! אתה..." עיניה רשפו והיא חרקה שיניים, ועמדה לתת לו מה שמגיע לו- אך הצלם הספיק להסתלק בשנייה האחרונה.

היא גערה ורקעה ברגלה בזעם; לאחר מכן מיהרה להירגע, ולחייך שוב למצלמות- בתקווה חלושה שישימו גם את התמונות האלה, הנורמליות.