תיראו, עוד כמה שעות אני טסה להולנד-בלגיה (ומרוב שאני רגילה ללכת לישון מאוחר אני  לא נירדמת... ^^"), ואהיה שם 11 ימים בערך עד ה-13 לחודש.

רציתי לכתוב את פרק 9 מראש, כדי שכשאחזור ואכנס למחשב, דבר ראשון אשלח לכם פרק- אבל מרוב אריזות ואירגונים לא היה לי זמן, מצטערת...

אז כשאגיע אני פשוט אשלח הודעה שהגעתי ושתתכוננו לפרק, ואכתוב מתי אני משערת אסיים לכתוב אותו ואשלח.

אני מקווה שבנתיים הפרק הזה יספיק לכם...

קריאה מהנה! (:

'איך זה יכול מלהיות?' חשבה לעצמה כריס, 'איך הוא עומד מבת מושכת כמוני?! ועוד אחרי שאני הצלחתי לפתות בנים פחות תמימים ממנו, ועם חברות שיפות אולי אפילו יותר מהונסה הזאת... הוא זה שבכלל אמור להתחנן לזה, ובמקום זה מה הוא עושה? השפיל אותי מול הפפראצי, ולא בטוח אפילו שאבא יוכל לשחד אותם או משהו כדי לא לפרסם את זה... אבל עדיין, משהו חשוד כאן- הרי רואים עליו שכבר נמאס לו מונסה, אז למה הוא לא בא אליי, שזה יהיה הדבר הטבעי ביותר?'

היא הלכה ככה מהורהרת, וכשעברה ליד קיר הלוקרים של זאק התאמצה לעשות חיוך מפתה, כאילו שום דבר לא קרה קודם- אלא שאז הבחינה שהוא מדבר עם מייבל, שרצתה כבר ללכת משם אבל זאק עצר אותה שוב ושוב.

'אז זו המניאקית, הא?' הביטה בה בהתנשאות, 'נחמדה, אבל ל יותר מזה. אין לי מושג מה הוא מוצא בה, אבל לפחות היא תקבל מה שמגיע לה. הרי כל מי שמושכת את העין של זאקי שלי יותר-מדי יש לה עסק איתי, באשמתה או לא באשמתה ואם תירצה או לא.'

והיא הלכה משם, כשהיא חושבת עוד מחשבות זדון על מייבל.

-

מייבל יצאה מכיתתה להפסקה הגדולה, והרגישה מישהו נועץ בה מבטים.

היא הסתובבה, וראתה את אנני בוחנת אותה, אבל לא מבחינת לסקור את החדשה- אלא היא עצמה, כאילו היא מכירה אותה כבר מאיפשהו.

היא הסתובבה אלייה, ואז נתקלה במבט עינייה.

אכן הן מכירות.

'אנני!' חשבה ועינייה התרחבו בבהלה, והיא מיהרה להסתלק משם- רק שניסתה לא להיראות מבוהלת מדי.

'מייבל!' חשבה אנני בשמחה ורצה אחריה, כשהיא תופסת בידה.

"מייבל, זו את?!" שאלה.

"כן." אמרה מייבל בקול חלוש, אך הרכינה את מבטה ולא העזה להסתובב לעברה.

"וואו, אני לא מאמינה שאחרי עשר שנים אנחנו שוב נפגשות!" היא חייכה, "את ממש השתנית. לטובה, כמובן."

"תודה. גם את."

"חבל שלא נשארת גם עד כיתה א', ולכן אני לא ממש זוכרת ממך הרבה, רק שהיית בין השקטות בגן ו..."

"שההורים שלי מתו." השלימה את המשפט.

"כן, מסכנה, זה בטח היה קשה לראות את אמא שלך נרצחת על ידי..." היא התקשתה לגמור את המשפט.

"הרוצח." השלימה אותו שוב במקומה.

"מה זאת אומרת?" שאלה אנני מבולבלת, "זה לא היה אבא שלך?"

"כן, גם אבא שלי גם מת. או יותר נכון... התאבד."

"לא, לא, כלומר- אבא שלך התאבד זה כן, אבל אני מתכוונת... שאבא שלך רצח את אמא שלך, לא?"

מייבל הרימה את מבטה בבת אחת. "מ...מה?"

"מה זאת אומרת? את לא זוכרת? טוב, אולי בגלל שהיה לך מזה משהו בסגנון הלם קרב כזה אז את לא זוכרת?"

"א... אני לא מבינה למה את מתכוונת." היא לא שיקרה - הרי מעולם לא שיקרה לאף אחד - אלא היא באמת לא הבינה. הרי לא יכול להיות שהתכוונה לזה...

"את בטוחה שאת רוצה שאספר לך?"

"כן, זה בסדר."

"טוב... רק בואי לשירותים, לא פה."

הן הלכו בשקט זו לצד זו לשירותים, וכשבדקו שאין שם אף אחת אנני התחילה לספר.

אנני ישבה ליד השולחן, ומרוגשת התחילה לכתוב את שמות כל ילדי הגן על ההזמנות ליום הולדת שלה.

"זהו!" הביטה בסיפוק ובגאווה כשסיימה.

"עכשיו בואי נחלק לכולם את ההזמנות." אמרה אמה, וליטפה את ראשה בחיוך גאה.

"אבל למה אי אפשר לחלק בגן?"

"כי ככה נוודה שכולם בטוח קיבלו."

"בסדר."

שתיהן נסעו באותו ברחבי העיר, וחילקו לילדים את ההזמנות.

לאחר כמה בתים הגיעו גם לביתה של מייבל, אך אנני קצת התביישה כיוון שאיתה פחות דיברה ואף פעם הן לא נפגשו אחה"צ.

"פשוט תתני לה וזהו, הרי את לא צריכה יותר מזה." אמה עודדה אותה.

אנני ירדה מהמכונית קצת בחשש, והלכה לכיוון הבניין.

היא עלתה כמה קומות, אך לא הספיקה לדפוק על הדלת- כיוון ששמעה צעקות וצרחות מתוך הדירה; אילולא היו אלה סתם וויכוחים רגילים של מבוגרים היא הייתה דופקת בדלת, אך אלה היו צרחות אימה.

לכן היא פתחה מעט את הדלת בסקרנות, ואז צפתה בהכל- איך האב רודף בטירוף אחר האם חסרת-האונים והורג אותה בחוסר רחמים, האונס הנוראי וההתאבדות.

אנני הייתה צעירה ולא הבינה הרבה, ולכן רק הזעיקה את אמה, שקראה למשטרה והביאה את כל השכנים.

עד היום לא חשבה על זה הרבה כי לא הבינה- אך כעת הכל חזר אלייה, ויכלה להבין את המשמעות.

מייבל בלעה את רוקה. 'יופי, דווקא לפה הייתי צריכה לבוא...'

"אה, זה..." מלמלה.

"אני מקווה שזה בסדר." אמרה אנני במבט מודאג.

"ל...לא, זה בסדר גמור. רק... אל תזכירי את זה יותר, טוב?"

"כן, בטח טראומה כמו זאת קשה בשבילך. אז מה קרה אחרי שהמשטרה לקחה אותך?"

"העבירו אותי לבית יתומים, ולאחר כמה שנים לפנימייה כי הייתי גדולה מדי לזה, ועכשיו נתנו לי שנת ניסיון של משפחה אומנת."

"איזו משפחה?"

"ג'ונסון."

"אני לא מכירה, אבל שיהיה. ואני מקווה שאת כל השנים שהפסדנו בגלל מה שקרה נשלים עכשיו, מה את אומרת?" חייכה אלייה בידידותיות.

"אמ, אני די מנסה לא להתקרב לכל מה שמזכיר לי את זה, אבל... נוכל להיות ידידות לבית ספר."

"בסדר, אם ככה יהיה לך קל אז לאט-לאט. אני לא רוצה להקשות עלייך."

"תודה." אמרה מייבל בחיוך קלוש, ומיהרה ללכת משם.

מצד אחד מאוד רצתה בחברתה של אנני; מצד שני היא לא יכלה בגלל הבטחתה לאביה- שהייתה מן מוטו בשבילה והייתה חרוטה כה עמוק בה, אבל באותה מידה לא רצתה לפגוע בה או לשקר לה.

'כבר אחשוב על משהו בבית, ובינתיים רק אתחמק ממנה.' הרגיעה את עצמה.

ליד הדלת הפתוחה של השירותים, עמדה כריס- שרצתה לתקן את האיפור שלה; אבל התעניינה יותר במה שאנני סיפרה, וידעה לפי תגובתה של מייבל כשיצאה שהיא תהיה מוכנה להתאבד מאשר שמישהו יפיץ את זה.

"עליתי עלייך." אמרה בשקט, ובחיוך מסופק נכנסה לשירותים.

-

"ה-א-לו! כדור הארץ לזאק!" טד כמעט צעק.

"נראה לכם שהוא נהיה חירש?" אמר ג'רי.

"או שאולי הוא מפנטז על האחרון שלו עם ונסה..." אמר מארק בחיוך.

"ראש כחול..." דיוויד גילגל עיניים.

"הא? מה כחול? שאלתם אותי משהו?" זאק לפתע התנער.

"אה, כן, קראנו לך אולי בערך..." דייויד עשה את עצמו חושב, "אלף פעם!" אמר בפרצוף כועס.

"מצטער, פשוט לאחרונה באמת נהייתי כזה."

"בטח הוא מנסה להגיע לסיפוק מיני על ידי לחשוב על זה..." צחק עליו מארק.

זאק שיגר לעברו פרצוף מאיים.

"מה? זה באמת נראה ככה! כאילו שאתה לא יכול לגרור לעצמך כל בת שתירצה..."

"כל בת שארצה? אתה בטוח?" נאנח.

"אוו, נראה לי שמישהו פה מאוהב..." ג'רי עשה מבט חולמני ודיבר בקול רך ונשי, וזאק נתן לו דחיפה קלה בכתף.

"ונראה לי שמישהו פה לא סטרייט." עקץ בחזרה.

"למרות שג'רי די צודק, אתה באמת נראה ככה..." אמר טד.

"מאוהב? בן? סטרייט? במציאות? מישהו יכול להביא לי מילון כדי לבדוק אם זה אפשרי לחבר מילים כאלה למשפט הגיוני אחד?" שאל מארק בתמימות, "אתם מבינים- פשוט בשיעורי לשון והבעה חלמתי על דברים אחרים... טוב, על דברים שגם קשורים לאהבה, אבל אחרים..."

"מטומטם..." דיוויד הניד בראשו, "בכל מקרה, זאק- מה קורה איתך באמת? מאז תחילת השנה השתנית."

"אולי זה קשור לזה שזאתי השנה האחרונה בבית ספר?" שאל ג'רי.

"אם זה היה קשור לזה, ג'רי, אז כרגע הייתי מחייך חיוך ענק, ואתה יודע את זה." ענה זאק, "מה זה משנה לכם, בעצם?"

"כי אנחנו חברים שלך, אז אכפת לנו." אמר דיוויד.

"אה, כאן זה השולחן של שיחות נפש נשיות? אז סליחה, התבלבלתי בשולחן..." אמר מארק וגיחך.

"לא, מפגר, אני לא מצפה ממנו שיישפוך את כל ליבו על מה שעובר עליו ואנחנו ננחם אותו בזה שנשחק לו בשיער," אמר דיוויד בלגלוג, "התכוונתי שרק יגיד, ותודֵה שגם לך זה אכפת ומעצבן."

"מעצבן לא, כי אפשר להתרגל לזה- פחות עוד חבר גיי, מה רע? ואכפת... טוב, אכפת כן, כי עכשיו לא יהיה מי שיסדר לי בחורות."

"ואם לא תסתום עם כל הקישוקשים האלה שלך זה באמת יקרה." אמר זאק בעצבנות.

"בסדר, בסדר, סליחה..." התנצל מארק, "טוב, אז אם זה יעזור- מה קרה לך שאתה ככה?" אמר ודיבר כאילו הוא אומר את זה מתוך הכרח, ושלא באמת אכפת לו.

"ילד טוב!" זאק חייך בציניות.

"אז בואו נגמור עם זה באמת, כי אין לי כוח גם ככה לשיחות כאלה- דבר כבר וזהו." אמר טד רציני.

"כן, רק זריז כי אני לא רוצה שמישהו יתפוס אותי מתנהג כמו בת." הוא הסכל ימינה ושמאלה כאילו דנו בנושא חשאי.

"נו, מספיק מארק! אבל הוא צודק- בוא נגמור עם זה כבר ונעזוב אותך." אמר דיוויד.

"אה..." זאק נע בכסאו, "זה בקשר לבת החדשה מי"א, מייבל. לא, מארק, אין לי משהו עליה, רק שתדע! פשוט... כמו שאמרתי כבר, היא הבת היחידה שכל פעם שאני בסביבה שלה היא מתחמקת."

"אולי היא פשוט לא רגילה אלייך?" אמר דיוויד, "זה מה שמציק לך כל כך- ביישנות?"

"אם זו הייתה ביישנות היא הייתה מגמגת או מסמיקה, אבל נראה שבכלל לא אכפת לה. כאילו הדבר האחרון שהיא רוצה זה קשר איתי, ולא נראה שהיא הולכת לנסות להתגנדר בשבילי בזמן הקרוב..."

"יופי, הגענו לשיא השפל- לרכל!" אמר מארק, "אני לא ממש זוכר איך היא ניראת, אבל אני מקווה שלמרות שהעין שלי לא תפסה אותה- היא כן משהו לפחות שמצדיק לדבר עליה..."

"בכל מקרה," ג'רי אמר וכמוהו גם השאר התעלמו מדבריו של מארק, "חשבת לעצמך שהיא אולי טומבוי? או כל הסוגים האלה של הפריקים- אימואית, גותית..."

"לא," זאק הניד לשלילה בראשו, "אומנם היא לא לובשת הרבה בגדים בהירים, אבל היא לא פריקית או משהו כזה- וגם האופי לא מצביע שהיא חותכת ורידים או מה שהם לא עושים... והיא גם לא טומבוי, אחרת היא הייתה יורדת עליי שאני מלך הפקאצות או משהו..."

"בטח סתם מהבנות שרוצות תשומת לב אז עושות דווקא, או שזה מן לשחק אותה קשה להשגה עאלק..." אמר מארק בחוסר סבלנות, "אז סיימנו עם זה כבר? אפשר לעבור לנושאים יותר נורמליים ושאפשר לדבר עליהם בלי להרגיש כמו בת?"

"זה לא לשחק אותה קשה להשגה, וגם לא דרך להשגת תשומת לב, אני חושב... אבל עדיין משהו לא בסדר פה- איך היא מתנהגת ככה, ועוד בפניי?"

"האמ זאק-שלא-מבין-למה-חושבים-שהוא-מתנשא-למרות-שהוא-מפורסם..." הזכיר לו דיוויד.

"אני יודע שזה קצת מתנשא וכל זה, אבל עדיין- בוא נרד שנייה מהמסכה של הצניעות ונדבר תכלס- למה שהיא תתנהג ככה לידי?"

"עשית לה אולי משהו שפגע בה? או בקרוב אלייה?" שאל טד.

"לא, אז היא הייתה עושה לי כל מיני תחבולות ודברים מוזרים מתחת לאף... אולי זה בכלל תרגיל של כריס לבדוק מה אני חושב עליה, רק שהיא ניצלה את התלמידה החדשה בככה שאין סיכוי שאני מכיר אותה, והיא יודעת שזה ייסקרן אותי?"

"לא, זה מצד אחד מתאים לא אומנם, אבל מצד שני חכם מדי בשבילה..." אמר ג'רי וכולם צחקו.

"טוב, זה באמת מתחיל להישמע כמו שיחת בנות, אז אולי באמת נגמור כאן..." אמר טד.

"יופי שנזכרתם- וזאק, מקסימום תוכל לדבר עשר שעות בטלפון עם דיוויד," אמר מארק, "רק אל תשכח לקפוץ אלייה כדי לבדוק את הלק החדש של..."

דיוויד בעט בו מתחת לשולחן. "סתום!"

"בסדר, בסדר, תירגע, סתם צחקתי..."

"אבל באמת זה לא נשמע משהו שצריך להטריד אותך," סיכם דיוויד, "הרי אם-לא-נהיה-לרגע-צנועים כמו שאמרת, אז מי זו הבת הזאת בכלל? יש עוד אלף טובות יותר ממנה, וכל עוד יש לך את ונסה אז אתה גם לא צריך להיות מוטרד."

"ונסה? לא להרבה זמן..."

"מה זאת אומרת?" ג'רי הסתכלל עליו בעיניים גדולות.

"שזה לא ייפלט מכאן..." הוא התכופף מעט אל מרכז השולחן כדי שלא יישמעו וסימן לאחרים לעשות זאת גם, ואז לחש: "אני כנראה הולך להיפרד ממנה..."

"מה?!" אמר מארק בקול רם והתיישב על כסאו בבת-אחת, "אתה..."

ג'רי וטד שישבו לידו מיהרו לסתום לו את פיו, אך באותה מהירות מיהרו להוריד את ידם- כי גם מארק החל להיחנק במקצת, וגם נראה שעוד שנייה הם הולכים לקבל בוקסים, ועוד ממארק בכבודו ובעצמו- מה שפחדו יותר מכל...

מארק השתעל קצת, וחזר לנשום כרגיל.

"תסתום!" זאק אמר בצעקה-לחישה, "שלא יישמעו!"

"אבל..." הוא אמר בקול כנראה רם מדי בשבילם, ולכן טד וג'רי עמדו לקום שוב- אבל חזרו לשבת כשראו את המבט המאיים ששיגר אליהם מארק, "איך אתה יכול להיפרד מונסה?!" אמר בקול חלש יותר, וניסה שלא להיראות בהלם מדי מה שיעורר חשד בסביבה, "הלוואי עליי אחת כמו ונסה! כזה גוף שהייתה מוכן להיות אפילו חבר שלה ולא סתם לסטוץ', ואתה יודע כמה זה חיצוני דבר כזה בשבילי..."

"כן, רק שני מקווה שהיחסים ביניכם ייתבססו יותר מעל סקס..." העיר ג'רי.

"מה אכפת לי הגוף שלה? אני לעומתך, כמ שג'רי אמר- לא מפתח קשר רק מזה, אלא גם מדברים אחרים..."

"כן, כן- רגש, דייטים וכל החרא הזה; כבר שמענו אותך... טוב, יאללה, אין לי כבר כוח לזה. אתם באים? במילא עוד שנייה צילצול."

כולם קמו והתפזרו בין הכיתות.