כיסופים.

היה סבבה. שכבתי על הספה מול הטלוויזיה, עטופה בכמה שכבות ובנוסף גם מכוסה בשמיכה. בחוץ היו עשר מעלות והייתה סופה מטורפת, ברקים רעמים ורוח שורקת. 

והיה לי נעים. היה לי נעים להיות מכורבלת. להרגיש מחוסנת מהקור הלא ברור הזה ולנסות לצבור מחדש כוחות שהגוף שלי זקוק להם. 

אבל  זה קרה שוב. זום אאוט ואני שם למעלה, צופה, ובמקביל נאבקת לא לאבד את ההכרה מכאב הבטן שתפס אותי לא מוכנה. אין לי ביטחון בכלום, זה שומט את הכל מתחתיי. הבטתי ימינה ושמאלה וראיתי כאוס, מיליון צבעים מתערבבים וארנב אחד קטן שנס על נפשו, רץ במהירות ובנחישות בתוך הגוונים, במשך דקות ארוכות. אבל לא היה לו סיכוי. הצבעים אכלו אותו. תחילה, כרסמו באיבריו הפנימיים בביסים זעירים, אפשרו לו להאמין שיש לו עוד סיכוי טוב להצליח ולהמשיך לרוץ עד סוף העולם. 

אבל בחמשת הדקות שלאחר מכן, גם הארנבון הקטן ידע שמדובר בעוד רגעים ספורים עד שהסוף ילכוד אותו. ואכן, בשניות הבאות, החל תהליך גסיסתו בתוך האפור, החום והשחור בהם נאבק בגבורה.