"רק נס הוא ששיטות ההוראה המודרניות לא חנקו כליל את הסקרנות הקדושה של המחקר...
אני מאמין שאפשר לגמול אפילו חיית טרף בריאה מרעבתנותה,
בלבד שיכפו עליה בשוט לאכול ללא הרף, בין אם היא רעבה ובין אם לאו"
אין לי הרבה זמן לכתוב לאחרונה, בעיקר בגלל האוניברסיטה.
גם יש לי פחות השראה, אני מרגיש שאת הדברים שחשוב לי להגיד כבר די אמרתי, במובן מסוים, ואני לא יודע איך להגיד אותם במובן האחר. הכוונה היא, ברמה של להסביר מה היא תיאוריית התפיסה העצמית כבר הסברתי. אבל זה לא כל מה שיש לתיאוריה הזאת. בשביל להבין את התיאוריה במלואה צריך לקרוא יותר ניסויים ולהרהר על איך היא קשורה לעקרונות אחרים ולדברים בחיים שלכם. יש פער בין ההבנה העמוקה לבין ההבנה של הסלוגן, שאני פחות יודע איך להסביר.
הפער הזה הוא גם, אגב, משהו שאני מאוד מרגיש באוניברסיטה בחוג לפסיכולוגיה. אמנם אני שם רק שבועיים אבל אני מרגיש שהם מלמדים סלוגנים. הם מלמדים עקרונות וחוקים כלליים, ולא אינסטינגטים. אני חושב שאיש מכירות ממוצע או pick up artist ממוצע מבינים במובן מסוים בנפש האדם הרבה יותר מבוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה. בוגר תואר ראשון אולי יכול להסביר המון תופעות ולנתח דברים מאוד יפה, אבל חסרה לו התחושה וההבנה העמוקה של איך בני אדם חושבים ועובדים. במובן מסוים להבין ככה אנשים זה לא משהו שאפשר ללמד אלא רק ללמוד, אבל אני כן חושב שאפשר לשים על נקודות שונות שם יותר דגשים.
הרבה מחברי לחוג (וגם רבים מהמרצים) מאוד נרתעים מכל מה שהוא לא מדעי ומדויק וניתן למדידה בפסיכולוגיה. מה שאי אפשר לנסח בחוקים ברורים. שוב, אני חושב שהם מפספסים משהו עמוק באיך שאנשים עובדים. אם ניקח את פרויד לדוגמא, או ברצינות כל פסיכאנליטיקאי, בד"כ הכתיבה שלהם היא כתיבה כללית שאי אפשר לבדוק באופן מדעי, שאין לה מסקנות ישירות שאפשר לאשש או להפריך. אבל כשאתה קורא את פרויד והמטאפורות שהוא נותן למצבים שונים בחיים, זה יותר כמו לקרוא ספר ספרותי טוב, וכשאתה מסיים יש לך איזשהי הבנה עמוקה יותר של איך אנשים חושבים וחיים, ואיך אתה חי וחושב, זה מתקשר לך לדברים אמיתיים, ואתה יכול להיות פסיכולוג טוב יותר.
הרדיפה אחרי המדע המדויק והברור שלא משתמע לשתי פנים מאוד קשורה לרדיפה שלנו בעולם המערבי המודרני אחר סיפוקים מידיים, פתרונות פשוטים, ספרונים של עשרים עמודים שמסבירים איך להיות מאושר, איזשהו רצון לתמצת את כל החוויות למדריך שימוש בדי וי די צורב. בלימוד פסיכולוגיה כמו בלימוד מוסיקה או כל אמנות, או כל מקצוע הומני, אני חושב שהחיפוש הזה הוא שגוי ומטעה. כמה מרצים הדגישו בפנינו כמה ש"פסיכולוגיה היא מדע", ואני מאוד לא מסכים עם זה. לפסיכולוגיה יש צד מדעי מחקרי מדויק, זה נכון, אבל הבנה של רגשות לא ניתנת לתמצות כזה. לכן אני אומר: את התמצית כבר כתבתי בבלוג, כל מה שיש לי לעשות עכשיו זה לחזור על עוד דוגמאות ומושגים וכיוונים שונים לראות מהם את הדברים, בשביל לקוות שהם יוכלו להעמיק, להתקשר לעוד דברים בחיים שלכם וכו'.
כשלמדתי פילוסופיה של המוסר למדתי שהגישה של היוונים העתיקים הייתה שונה לחלוטין מהגישה של כל הפילוסופיה החדשה (מדיקרט והלאה). בעוד שהגישה של הפילוסופיה החדשה הייתה לנסות לבנות עקרונות מנחים שאומרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות מתי, עקרונות כלליים שמסבירים איך צריך לחיות, הגישה של היוונים הייתה ללמוד לחנך אנשים, ללמוד לגדל אנשים מוסריים. במקום למצוא עקרון כולל, לנסות לראות איך אפשר לשלב בחינוך של אדם במשך שנים דילמות ורעיונות וכיוונים שיהפכו אותו לאדם חושב ורגיש ועמוק שיודע לעשות את הבחירה המוסרית בלי שום כלל שאומר לו מה לעשות. אדם שחושב בעצמו ולא בעזרת כללים.
בכמה פוסטים, ביניהם הפוסט על חינוך שמרני לגלגתי בדיוק ל"נוסחה" הזאת, לציפייה שאני באמת אכתוב משהו בסוף פוסט שיגיד מה צריך לעשות מתי. לפוסט הראשון לדוגמא "זה שתקוע בפיפטיז" הגיב . הנוסחה אינה נוסחה איך לפעול אלא נוסחה איך ללמוד, איך להשתפר, איך להעמיק, איך לחנך. אם תלמד לפי הנוסחה הזאת אז לפעול יבוא כבר לבד. מי שלומד נקודות מסוימות בפסיכולוגיה, קורא ספרים טובים, רואה סרטים טובים, מודע פוליטית וכו', יידע לעשות את הבחירה הנכונה.
אני לא, כמובן, מתנגד לאמירות קונקרטיות לגבי דברים שבאמת צריך או לא צריך לעשות. כן יש קווים מנחים, כן יש עצות מועילות, כמו אלו שכתבתי בפוסט "כלים לשינוי עצמי", אבל גם השימוש בכלים האלו אינו בינארי ופשוט, לא ברור מתי להשתמש במה ואיך. זאת הנקודה שבה נכנס החינוך שלנו והתפיסה שלנו את העולם כדבר מורכב יותר מחוקים.
(אני אחזור לכתוב על דברים בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה בקרוב, אם זה מפריע למישהו)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
