Change your mind

ספרים רבים נכתבו על הטכניקה של "קריאה קרה" (בניגוד לקריאה חמה, שבה אתה משתמש בידע שהצלחת להשיג את אדם מסוים בקריאה, לדוגמא אם תכייס אותו ותשתמש בעובדות שלמדת מהארנק שלו. לקריאה קרה אין צורך בידע מוקדם), אני רוצה להתמקד רק בשני מרכיבים של הקריאה.

המרכיב הראשון הוא משפטים שאינם כלליים אבל נכונים עבור כמעט כולם. לדוגמא לרוב המוחלט של האנשים יש זכרון מהתקופה שבה הם היו בני 3-7 שהם כמעט טבעו, לאחוז לא קטן מהאוכלוסיה יש צלקת על הברך, לרוב האנשים יש תרופות שפג תוקפן מזמן בארון התרופות וכו'. מדיום מוצלח יודע לזרוק נתונים כאלו במהלך הקריאה, "יש לך זכרון מכשהיית קטן שכמעט טבעת בים", קריאה כזאת נראית בלתי אפשרית בעליל ומאוד מוסיפה לאמינות של המדיום.

המרכיב השני והמעניין יותר של הקריאה הוא נוסחה פשוטה שנוסחה בספר completely cold שלKenton Knepper. הנוסחה היא yes= yes and, no=but. הכוונה של קנפר היא פשוטה: מדיום טוב מסתמך על התכונה האנושית, שקשורה לפוסט הקודם, לקשר כל דבר שהוא רואה לחוויה שלו של העולם. מדיום טוב מתחיל מלזרוק משפטים יחסים כלליים שנשמעים נכונים עבור אחוז לא קטן מהאוכלוסיה, אם האדם הנקרא מגיב אליהם טוב, המדיום ממשיך לפתח את הרעיון (לדוגמא בקטע היו טיוב מתחילת הפוסט אפשר לראות את דרן מתחיל מלהציע שלסבתא של מישהי היה קשר לפרחים, זהו לא משפט מסוכן משום שלרוב האנשים יש קשר כלשהו לפרחים – יש טפטים של פרחים או שהם אוהבים פרחים או שיש להם גינת פרחים, אבל מאחר והנקראית הגיבה טוב במיוחד והתלהבה מההצלחה דרן המשיך לפתח את הרעיון ואמר שכנראה היא אספה פרחים ובסוף מגיע לכך שהייתה לה חנות פרחים.) לעומת זאת אם הנקרא טוען שהמדיום לא הצליח המדיום רק צריך להגיד "לא, אבל.." ולתת הסבר כלשהו מדוע מה שהוא אמר בכל זאת נכון. במקרה של הפרחים דרן היה יכול להתעקש מספיק שלסבתא של הנקראית היה קשר לפרחים ובסופו של דבר הוא היה מגיע לגינה או לטפט או לכל דבר וטוען שעל זה הוא דיבר, אף אחד לא היה זוכר את זה ככשלון והוא היה עובר הלאה, באיזשהי נקודה הוא היה מגיע להצלחה גדולה יותר.

המדיום תמיד יכול לטעון שהוא כן צודק ופשוט הנקרא שכח, או שהוא לא יודע, או שהוא מספר לו משהו על העתיד, או שהרעיון הכללי היה נכון (לדוגמא דרן היה יכול להגיד שהפרחים הם רק מטאפורה למשהו אחר). כל עוד אתה אומר "לא, אבל" אתה בטוח לחלוטין. זה נשמע קצת מופרך ולא סביר, אבל כשאתה מסתכל על סרטונים של קריאות (לפני שעורכים אותן לטלוויזיה) אתה רואה שזה בדיוק מה שמדיומים עושים בצורה כזו או אחרת, וזה נראה משכנע בדיוק כמו הגרסא הערוכה משום שאנשים שוכחים את ההצלחות הקטנות והלא חשובות ומתמקדים בכמה ההצלחות הגדולות וזוכרים אותן, אותן המדיום מדגיש.

המבנה של הפסיכולוגיה שלנו מכשיל אותנו בשיפוט הנכון של מה שאנחנו רואים כי "אבל.." ואחריו סיבה נשמע לנו אוטומטית מאוד משכנע. בניסוי שנעשה באוניברסיטת ת"א יצרו תור ארוך של אנשים שמחכים להשתמש במכונת הצילום, הנסיין אז הלך לראש התור וביקש לעקוף את האדם הראשון, מעט מאוד אנשים הסכימו. לעומת זאת כשהנסיין אמר "אפשר לעקוף? אני צריך לצלם משהו" אחוז מאוד גדול מהאנשים הסכים, רק כי הוא נתן סיבה, עד כמה שהיא מטופשת וברורה. אנחנו עד כדי כך מושפעים בקלות מניסוח של משפט, מסיבות שנשמעות הגיוניות.

הקשר למילטון אריקסון ברור אני מקווה, כל מה שצריך לעשות זה לתעל את המחשבות והדעות של המטופל, או האדם הנקרא, לכיוון שאתה רוצה לקחת אותו.

להורדה של הספר של קנפר לחצו כאן (18 עמודים), יש לי גם ספרים ארוכים יותר עם תמלילים של קריאות על המחשב, אם מישהו מתעניין.