"התפקיד של השכל הישר בתולדות המין האנושי אף פעם לא הרחיק לכת מעבר להמלצות על זהירות ועל מרק עוף"
במסגרת ניסוי נערכו מעקבים על קבוצה של 5 קופים שחיו באולם גדול ובו מתקני טיפוס, נדנדות, חבלים, רשתות וכו'. בנוסף עמד במרכז החדר עמוד מתכת ארוך. לקצה העליון שלו חוברו בננות שהסתירו ברז מקלחת. העמוד תוכנן כך שבכל נגיעה בו, ישפריץ מי קרח על כל החדר.
מהר מאוד אחרי שנכנסו לחדר, ראו הקופים את עמוד הבננות וניסו לטפס אליו. כך כל פעם שנגעו בעמוד מי קרח הקפיאו את הקופים בחדר ומהר מאוד למדו הקופים להתרחק מעמוד הבננות העצבני.
ביום למחרת הוציאו קוף ישן, הכניסו קוף במקומו וכיבו את מערכת מי הקרח של עמוד הבננות.
הקוף החדש שיחק בחדר עם שאר הקופים עד שראה את הבננות בקצה העמוד, הוא הלך לו לכיוון העמוד אך מהר מאוד הופתע ע"י צרחות של כל חבריו שרצו לעברו והרחיקו אותו במכות וצעקות מהעמוד. מהר מאוד למד גם הקוף החדש להתרחק מעמוד הבננות.
יום למחרת הוציאו קוף "וותיק" נוסף מהאולם והכניסו במקומו קוף חדש. גם הוא כמו הקוף הישן שיחק בחדר עד שראה את עמוד הבננות והחל ללכת לכיוונו. וגם הוא הופתע מאוד מהצרחות של כל 4 הקופים האחרים – 3 שחוו על בשרם את אימת העמוד, ו1 שלמד רק אתמול, ששאר הקופים לא מרוצים מהעמוד.
כך הוחלף גם הקוף השלישי, אחריו הרביעי והחמישי.
עם כניסת הקוף החמישי לחדר, לא היה עוד קוף אחד בנמצא שאי פעם ראה או הבין למה חובה להתרחק מהעמוד העצבני, אך בכל זאת, כשצעד הקוף החמישי לכיוון העמוד, כל שאר הקופים הרחיקו אותו מהעמוד.
וכך משתעשעים להם 5 קופים, אי שם בארה"ב, בחדר רחב מידות בו יש מתקני טיפוס, נדנדות, חבלים, רשתות וכו'. ובנוסף עומד במרכז החדר עמוד מתכת גדול. לקצה העליון שלו חוברו בננות שמסתירות ברז מקלחת. ברז המקלחת נותק כבר לפני הרבה זמן, כזכור, אך בכל זאת, עם כל קוף חדש שנכנס לחדר שאר הקופים צועקים עליו ומרחיקים אותו בגופם מהעמוד, למרות שאף אחד לא יודע למה הוא פועל כך.
למה? משום שכך אומרת החברה.
בני אדם עובדים בדרך די דומה. הניסוי של אש (Solomon Asch) בחן את הקונפורמיות של בני אדם וכיצד הם נכנעים ללחץ חברתי. אש לקח כרטיסים ועליהם מצויירים קווים דומים לאלו:
בניסוי הוצגו בפני הנבדקים 3 קווים בגדלים שונים. לידם הוצג קו בודד אחד שהיה שווה באורכו לאחד משלושת הקווים.
לנבדקים נאמר שהם צריכים לקבוע איזה קו מהשלישייה שווה באורכו לקו הבודד. כשנבדקו לבד, כל הנבדקים הצליחו להתאים נכונה את שני הקווים השווים באורכם (הקווים היו באורכים דומים לאלו בציור, כמובן שההשוואה מאוד פשוטה, במקרה שלנו C הוא התשובה הנכונה).
אך לא זה היה הניסוי, אש ביקש לבדוק מה יקרה כשנכניס לפני הנבדק האמיתי מספר שחקנים קבועים מראש שיוצגו לנבדק האמיתי כנבדקים תמימים, ויטענו שהקו הבודד שווה באורכו לקו אחר (לדוגמא B). התוצאות היו מדהימות: נבדקים עכשיו התחילו "לראות" אחרת. כ35% מהנבדקים היו קונפורמיסטים מספיק בשביל לומר תשובה מוטעית, בשביל ללכת עם הרוב (רוב שגם הוא לא היה גדול – אלא בין 5 ל9 אנשים בממוצע), בניגוד למה שעיניהם רואות.
אחוז הקונפורמיות גדל ככל שמספר השחקנים לפני הנבדק היה גדול יותר וככל שהאנשים היו חברים בקבוצה קרובה יותר (לדוגמא אם כולם היו שייכים לאותו החוג באוניברסיטה או לאותה תנועת נוער). וכך גם הוא גדל ככל שההפרש בין הקווים פחות בולט. (אפשר לראות את הניסוי והסבר עליו בyoutube אגב)
אפשר למצוא עוד לא מעט ניסויים על קונפורמיות ולכתוב עליה עוד לא מעט, ואני מתכוון לעשות זאת בפוסטים עתידיים בהקשרים שונים. אבל בינתיים בואו נשאר עם השאלות האלו: אם קבוצה של אנשים שאנחנו לא מכירים יכולה לגרום לנו להאמין להם הרבה יותר מאשר לעיניים שלנו, מה חברה שלמה יכולה לגרום לאדם לעשות או להאמין אחרי שנים של חינוך? אם אנשים נכנעים ללחץ חברתי כזה קטן ע"י אנשים שהם לא מכירים, האם יש איזשהי הגבלה בכלל על מה אנחנו יכולים לגרום לאדם לעשות אחרי חינוך אינטרנסיבי? במקרה של הקווים האלו התשובה הנכונה צריכה להיות ברורה לכל אדם בעל ראייה תקינה, אך מה לגבי נושאים פחות ברורים, לדוגמא הדעות והאמונות שלנו לגבי העולם? הרבה יותר קשה לקבוע האם יש או אין אלוהים, מה שיטת הממשל העדיפה, ולאיזה מפלגה להצביע (אם בכלל), אלו נושאים שאפשר לדון בהם שעות, ויש דעות וטיעונים לכל כיוון. אדם צריך להיות יהיר ביותר בשביל לא לשקול את האפשרות שהוא טועה בכמה מהאמונות והדעות שלו. אז באיזה קלות החברה יכולה לגרום לנו לבחור בדעות מסוימות? באיזה קלות תנועות נוער יכולות אחרי שנים של חינוך לגרום לילדים להאמין באיזה דעה שהם רוצים? הלחץ החברתי ע"י קבוצה של מדריכים וחברים לאמץ דעה מסוימת הרבה יותר גדול מהלחץ בניסוי של אש. ואכן נראה לי שתראו שבעוד שרוב חניכי תנועות הנוער מתחילים ללכת לתנועות באזור כיתה ה או ו, כשעדיין אין להם דעות מגובשות והם בוחרים את התנועה פשוט לפי הקרבה לביתם או לאן רוב החברים הולכים, אחרי 6-7 שנים תמצאו שרוב החניכים מסכימים במידה גדולה עם ערכי התנועה אליהם הצטרפו.
נאציזם, פאשיזם, דמוקרטיה, שלטון דתי או מלוכני תמיד עבדו על העקרון הזה: החברים החדשים בחברה יאמינו כמעט ללא יוצא מהכלל בצורת השלטון אליה הם נולדו. החינוך לצורת השלטון מתחילים בגיל 0, ההנחה שצורת הממשל הנוכחית היא הטובה ביותר רווחת בקרב כל מכרינו, אין לנו ברירה כמעט אלא לאמץ את הקונפורמיות.
בנימה זו אשאיר אתכם עם שיר נפלא של נתן אלתרמן. השיר נכתב בעקבות ידיעה בעיתון קצת לאחר סיום מלחמת העולם השניה, לפיה עם כניסת צבאות בעלי הברית לאחת מהמדינות גרורות ה"ציר" שוקלת הנהלת גן החיות בעיר הגדולה, מה לעשות בקוף, אשר בשעת המלחמה למדוהו להצדיע לפי הנוסח הפשיסטי (ידיעה משעשעת בפני עצמה).
ידיעה שכזאת לא כדאי לעקוף.
ידיעה שכזאת היא טרגדיה של קוף.
קוף עלוב. הוא שמר על הזיק הארטיסטי
וימים על ימים הוא עמל וחתר
עד למד להצדיע במעל פשיסטי,
לשמחת הקהל ופקידי המשטר.
בקבלו פקדת-דם, קם זקוף ופתטי
מול צילום המנהיג הכובש ארצות,
או הריע הידד (זה היה קוף לא פתי)
והראה להטים של דיצות וקפיצות,
וקבל בשכר-זה אגוזים וספגטי
מחומי-ושחורי-וירקי-החולצות.
ומיליונים עשו באירופה כמוהו
והיה הדבר לא-ברור עד הסוף
אם הקוף מחקה את העם (אין לתמה..)
או העם ברעו מחקה את הקוף
אך פתאום בא הקץ. עברה רוח זועמת
ובן לילה החליף את סמליו ההמון.
רק הקוף לבדו, ברחבה השוממת,
עוד מצדיע כאז, ובעיניו תימהון.
המונים שאך תמול מחאו לו כפים,
מצדיעים כבר הבקר באופן אחר...
הוא טרח ולמד
בזיעת אפים,
והללו לומדים כה פשוט ומהר...
והקוף מצטנף ועוצם העיניים
וראשו העיף מסתחרר, מסתחרר.
ואין פלא. רבים נתפסים לסחרחרת
בראותם איך אותו ההמון השקוד
מנגן להפליא על אותה התזמורת,
גם ישר גם הפוך, באותה הדבקות.
והקוף מצטנף ומהרהר לו: "יגעתי...
וללמד מחדש לא אספיק, לא אסכן".
כן, חסר לו אותו כשרון אקרובטי
של אותו הקוסם שקוראים לו המון.
ועל גן-החיות אפל ליל משתרע,
ובעיר חצוצרות ניצחון עליזות...
אך כוכב במרומים מנצנץ ויודע:
לא הקוף הוא גיבור הטרגדיה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
