"מודיעין, יש לזכור, יודע את מה שהוא יודע. הוא לא יכול לדעת את מה שנסתר ממנו"
- דן חלוץ
אני אקדים ואגיד שאני לא מומחה לויניקוט, קראתי די מעט דברים שלו אבל מה שקראתי עשה לי משהו והתקשר לי לכל מיני דברים אחרים, שעליהם אני אדבר. אז אל תסתכלו על מה שאני אומר כאן בתור מה שויניקוט אמר, אלא בתור מה שאני לוקח מויניקוט, על זה בעצם הפוסט.
מושג המפתח של ויניקוט הוא המרחב הפוטנציאלי. המרחב הפוטנציאלי הוא המרחב בין המציאות האובייקטיבית לבין הרגשות והתחושות הפנימיים בתוכנו. המרחב הזה הוא בעצם ההשקפה שלנו על העולם, אנחנו אף פעם לא רואים את המציאות במנותק מאיתנו, וגם לא ממש רואים רק את התחושות והיצרים שלנו במנותק מהקשר מציאותי כלשהו. כל דבר שאנחנו רואים בעולם הוא משהו שאנחנו רואים בנו, כשאנחנו מסתכלים על הירח ורואים פרצוף, הפרצוף הזה לא באמת שם, יש לנו מציאות אובייקטיבית ואנחנו מכניסים לתוכה משהו משלנו.
מבחני הדיו של Rorschach עובדים בדיוק על העקרון הזה, לבדוק מה יש בתוכנו. מה הדבר שאנחנו נביא למציאות, איך אנחנו רואים אותה.
במציאות יש כאן כתם דיו (או הקרנה כלשהי על המסך במקרה שלנו) אבל ברגע שאתם רואים את זה אתם מביאים משהו פנימה. אם הבאתם אנשים מחזיקים ידיים או רוקדים, מצוין. אדם שרואה כאן איבר מין נקבי או איבר מין זכרי הוא אדם שמין תופס חלק מהותי בחיים שלו, או בעיות מיניות. אני ראיתי כאן פרצוף מיוסר ובוכה. ככה אנחנו מקבלים הצצה לתוך היצרים הפנימיים שלכם ולומדים עליכם משהו.
אבל העניין שלנו הוא פחות עם מה שאנחנו מביאים לכתמי דיו ויותר עם מה שאנחנו מביאים למשחקי כדורגל, לחתולים, לציור של לב או אדם שנותן פרח למישהו אחר. ניקח לדוגמא את הבן אדם הבא שפותר קוביה הונגרית ביד אחת ב18 שניות.
רוב הסרטון לא מראה את הפתירה של הקוביה עצמה אלא את המשמעות הענקית שהוא נותן לזה, המשמעות שהוא מוצא בחיים. רוב האנשים יקראו לאדם כזה משועמם, אבל זה לא נכון, הוא מוצא המון משמעות בחיים ובמה שהוא עושה, מאוד מעניין לו, הרבה יותר מלרוב האנשים. ילד לוקח קוביה מעץ ומשחק איתה שעות. הוא לא משחק עם קוביה הוא משחק עם קטר. הוא מביא מתוכו משהו שהופך פלסטיק לגיבורי על ונותן להם משמעות שהופכת אותו למאושר. היכולת הזאת למצוא משמעות בחיים היא מה שמעניין את ויניקוט. או כפסיכואנליטיקאי מעניין אותו למצוא איך לעזור לאנשים שלא מסוגלים למצוא משמעות בחיים, אנשים שפשוט בוהים רוב החיים שלהם ולא מוצאים בהם משהו.
"יצירתיות, אם כן, היא היכולת לשמר במהלך החיים משהו השייך מטבעו לחווית הינקות – היכולת לבוא את העולם. לתינוק אין קושי לברוא את העולם, משום שכאשר האם מסתגלת היטב לצרכיו, אין הוא תופס כלל שהעולם היה קיים לפני לידתו ואף לפני שנוצר בדמיון"
מחקרים שעקבו אחרי אנשים שזכו בלוטו ואחרי אנשים שאיבדו גפיים או שותקו בחלקים מסוימים בגוף שלהם הראו כי בשבועות הראשונים אחרי הזכייה או איבוד חופש התנועה הזוכים או המפסידים הפכו להיות אנשים מאוד מאושרים או מאוד מדוכאים (בהתאמה). אבל אחרי כ8 שבועות רמת האושר בחיים של האנשים האלו חזרה לאותה רמה שהיא הייתה קודם פחות או יותר. המצב הכלכלי או הגופני של האנשים האלו לא כל כך שינה, מה שהיה חשוב זה מה שהם הביאו. המציאות פחות חשובה, מה שאנחנו מביאים למציאות זה מה שחשוב. זוכים בלוטו שמטבעם לא מוצאים עניין בחיים, רואים אותם כמלאי סתירות, מדכאים ולא מוצלחים מהר מאוד חזרו להסתכל על העולם ככה, וכסף לא עזר להם. משותקים בעמוד השדרה שקמים בבוקר ורואים במחווה כמו להביא למישהו פרח דבר משמח וטוב, ומתעניינים בחיים סביבם ימשיכו להתעניין ולשמוח גם אם הם לא יכולים ללכת. ברור שאדם שגווע ברעב יתקשה טיפה להיות מאושר, ובטח שיתקשה לחיות לא משנה איך הוא מסתכל על המציאות, אבל החל מתנאי חיים מסוימים אין חיים טובים או רעים, אלא רק מה שאנחנו רואים בהם.
יש אנשים שיוכלו לעבוד בעבודה משעממת אבל פשוט להתעניין בה ולהנות מהאינטראקציה. אחרים יכולים ללמוד באוניברסיטה נושאים מרתקים אבל הם רק מתעניינים בבחינות, זאת המשמעות שהם רואים בחומר הנלמד. נראה לי שרוב החברה שלנו לא מוצאת הרבה מאוד משמעות בחיים. הם ממשיכים לחיות מתוך הרגל כמעט. חשוב להבין שזה ההרגל, עליו דיברתי בפוסט הקודם, שגורם לחיים שלנו להיות שמחים או עצובים, ואותו אנחנו יכולים לשנות.
אפקט גלולת הדמה (שאני בטוח שכולכם שמעתם עליו אבל אם לא אז קראו בויקיפדיה) מראה בדיוק איך שאנחנו יוצרים את העולם בעזרת הגישה שלנו, אפילו פיסית. עצם האמונה בזה שהטיפול עובד גורם לטיפול לעבוד, ההסתכלות שלנו על העולם יוצרת אותו. בכלל מחקרים הראו שאדם שמח ואופטימי מחלים משמעותית יותר טוב מאדם מדוכא.
ניטשה אמר בדיוק את זה, אנחנו מביאים לעולם את המוסר, את היופי, את האמת. החוקים שאנחנו ויונים מוצאים בפוסט הקודם הם החוקים שאנחנו מביאים לעולם, הם לא קיימים שם.
"את כל היופי והשגב שהשאלנו לדברים האמיתיים והמדומים מבקש אני לתבוע בחזרה כרכושו ומעשה-ידיו של האדם: כאפולוגיה היפה מכולן שלו. האדם כמשורר, כהוגה, כאל, כאהבה, כעוצמה: הוי, באיזו נדיבות מלכים העניק מתנותיו לדברים ובתוך כך דילדל ואימלל את עצמו!
מעולם עד כה לא הגדיל כל כך להתעלם מטובתו שלו כבשעה שהתפעל וסגד וידע להסתיר מעצמו את עצם הדבר שהוא-הוא אשר יצר את הדברים שהתפעל מהם."
אנחנו יכולים לבחור להביא לעולם כיעור וסבל, ואין אף אלוהים שיגיד שאנחנו טועים, שזאת לא המציאות, אנחנו יכולים להפוך את העולם לנוראי בשבילנו ובשביל אחרים, וזה לא נוגד שום מוסר אובייקטיבי. זאת בחירה שלנו איך אנחנו יוצרים את העולם, איך אנחנו יוצקים אליו משמעות
ללמוד את הדברים האלו שויניקוט אומר ושניטשה אומר עושה לי לפחות משהו. אני מוצא בנקודה הזאת, בשליטה הזאת בחיים ובדברים שאנחנו מביאים אליהם, משהו מאוד חזק שנוכח עכשיו בכל חוויה שלי של החיים. מצב הרוח שלי הוא דבר שאני יכול לשנות, הגישה שלי היא שקובעת איזה חוויות יהיו כיפיות ואיזה לא. כמו שנאמר בפוסט שעבר, רק המודעות להרגלים שלי איך אני תופס את העולם יכולה לעזור לי לשנות אותם. יכול להיות שאתם קוראים את זה וחושבים "בסדר את הניסויים הכרנו וזה לא כזה מעניין או מחדש" ויכול להיות שאתם קוראים את הפוסט הזה ומתעניינים וההכרה בדברים שאני אומר עושה גם לכם משהו. אין במה שכתבתי היום משהו נורא חדש ועמוק אבל אני יכול לקוות שהוא יביא לשינוי חוויתי כלשהו, שיהיה בכל משמעות עבורכם. אני לא יודע מה אתם מביאים למה שכתבתי, אני בטוח שזה בהרבה מובנים שונה ממה שאני הבאתי לזה, אבל אני מקווה שהמשמעות שאתם מוצאים בזה תתן לכם הרבה בחיים. אני חושב שאני אתייחס בעתיד הרבה פעמים לפוסט הזה, בנוגע לבחירה ואיזה דברים אנחנו בוחרים להביא לחיים ומה גורם לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
