אז אחרי שבוע הפסקה בשביל לא להתכונן ברצינות למבחנים באוניברסיטה, היום אני אכתוב על שתי תיאוריות חשובות וידועות בפסיכולוגיה חברתית. בשביל להסביר אותן במפורט וברצינות עם כל הרעיונות הנוספים שלי על התיאוריות אני אצטרך לכתוב די הרבה, אז היום זה פוסט ראשון מתוך שניים על הנושא הזה.
תיאוריית התפיסה העצמית גורסת שבשביל להסיק את הרגשות והמחשבות שלנו, אנחנו מסתכלים על עצמנו, בדיוק כמו כל צופה אחר, בוחנים את התגובות שלנו, את הפעולות שלנו, את הצעדים שלנו, וקובעים מה הרגשות והמחשבות שלנו, מתוכם. הרעיון הוא שאנחנו לא יודעים מה הדעה שלנו על הרבה דברים, ובשביל לקבוע מה היא אנחנו פשוט בוחנים את הפעולות שלנו ומסיקים מהן מה הדעה שלנו צריכה להיות. לדוגמא אם אנחנו בורחים, אנחנו מסיקים שאנחנו מפחדים. אם אנחנו הולכים להפגנה שתומכת במדיניות ירוקה יותר של המדינה, נסיק שאנחנו תומכים בירוקות.
לדוגמא בניסוי אחד נתנו לנשים לדרג עד כמה הן רוצות מוצרים מרשימה של מוצרים שונים. לאחר מכן נתנו להן לבחור מוצר אחד מתוך שניים שהציעו להן. מאוחר יותר ביקשו מהן לדרג את המוצרים שוב. מסתבר כי בדירוג השני הנשים דירגו את המוצרים שבחרו כרצויים יותר. תיאוריית התפיסה העצמית תגיד שהן הסתכלו על הבחירה שהן עשו והיו צריכות להצדיק אותה, וההצדקה הייתה שהן רצו את המוצר יותר.
כל פעם שיש לנו בחירה ואנו בוחרים בדבר מסוים אנחנו נהיים יותר ויותר מחוייבים אליו. אנחנו בוחרים תחילה ואז "לומדים" מה הדעה שלנו בנושא. ברטוריקה יש עקרון שעובד על הבסיס הזה, עקרון הרגל בדלת: אם אתה גורם למישהו להסכים איתך על דבר קטן, תוכל אחר כך לבקש ממנו משהו גדול יותר. אפשר לגרום לבן אדם לפעול להסכים על חלקים קטנים מתוך אידיאולוגיה, הדבר יגרום לאותו האדם להסביר לעצמו כי הוא תומך באידיאולוגיה והדבר יפתח את הדלת לבקש ממנו לפעול בצורות שיתאמו לכך. ניסויים מאששים טענה זו בצורה חד משמעית באופן מפתיע. לדוגמא ניסוי הראה שנבדקים היו מוכנים לחתום שהם בעד איכות הסביבה כדבר ראשון (דבר שכולם יסכימו עליו). אחרי שהם חתמו על העצומה, היה הרבה יותר קל לגרום להם לבוא להפגנות או לתרום כסף או לחתום על עצומה בעד חוקים מסוימים או לתלות שלט על הבית שתומך בעניין וכו'. פעולות כאלו, שאם היו דורשים מאותם האנשים לעשות לפני שחתמו על העצומה, האדם הממוצע לא היה מסכים.
כשאנשים מרגישים שהם בחרו משהו, הם תומכים בו יותר. ניסויים שונים הראו איך לתת לאנשים את התחושה של הבחירה ואיך לקחת אותה מהם, ואיך זה משפיע על ההערכות והאמונות שלהם. לדוגמא
בניסוי אחד נתנו לנבדקים מכות חשמל. לעיתים החוקר הורה לנבדק לקפוץ כתוצאה ממכת החשמל, ולפעמים הנבדק עשה זאת מרצונות החופשי. נראה כי בפעמים שעשה זאת כהוראה מהחוקר, הנבדק העריך את השוק כחלש יותר, למרות שהיה שווה בעוצמתו למכות חשמל אחרות. נראה כי לצופה חיצוני, ייראה כי אדם הבורח משוק חשמלי מרצונו יותר כואב מאשר לאחד העושה זאת משום שקיבל הוראות לעשות זאת.
ניסוי שמאוד הלהיב אותי היה ניסוי שלקח קבוצה של סטודנטים וביקש מהם לכתוב מאמר בנוגע לרמת ההתערבות שצריכה להיות לסטודנטים על התנהלות האוניברסיטה. לחלק מהסטודנטים הורו לכתוב מאמר שאומר שלא צריכה להיות להם השפעה רבה, ולחלק נתנו אפשרות בחירה לכתוב מאמר בעד השפעת סטודנטים או נגד, אבל אמרו להם שמאחר והחוקרים כבר אספו מספיק מאמרים בעד, הם מתבקשים לכתוב מאמר נגד, וכך יצרו אצלם את האשליה של בחירה. לאחר מכן הסטודנטים נשאלו לגבי הדעות שלהם בנושא, הסטודנטים שקיבלו "בחירה" תמכו הרבה יותר בדעה שהוצגה במאמרים שהם כתבו.
ניסויים הראו שאם מזכירים לאדם את הפעולות והדעות שהוא הביע בעבר הוא יתמוך בהן יותר, מאשר אם לא היו מזכירים לו אותן. המנגנון הזה כמובן מאוד מקשה על אדם לשנות דעות שלו שהן נוכחות באופן יומיומי בחיים שלו. החלטות שאנחנו עושים מאז שאנחנו קטנים, דעות שתמכנו בהן מאז ומעולם, יהיה כמעט בלתי אפשרי לשנות. המחוייבות שלנו לרעיונות האלו תהיה גדולה מדי.
מה שיכול להיות נחמד במיוחד הוא לשקר לאנשים לגבי ההתנהגות שהם הביעו. לגרום להם להאמין שהם התנהגו באופן שונה ממה שהם באמת התנהגו, ולגרום להם לשנות את הדעות שלהם בכיוון הזה. מחקר מדהים שתומך ברעיון הצליח ליצור אצל הנבדקים רגשות, ע"י רמזים חיצוניים. הוא הצליח, לדוגמא, לגרום לגברים להיות מגורים מינית יותר או פחות מהסתכלות על תמונות של נשים בערום חלקי, ע"י השמעת פס קול שהוא דאג שהגברים יזהו כפעימות לב בקצבים שונים. שינוי קצב פס הקול הביא לשינוי רמת הגירוי אצל הגברים.
הגברים, כנראה, זיהו בטעות את הקול כפעימות הלב שלהם ו"הסיקו" שהם מרגישים יותר או פחות מגורים, לפי קצב הפעימות. ניסוי דומה השתמש בעקרון הזה בשביל לגרום לאנשים שמפחדים מנחשים להאמין שהם הפסיקו לפחד מנחשים, כי הם זיהו את התגובות שלהם כרגועות יותר בקרבת נחשים, ממה שהם באמת היו, וכך רפאו אותם.
התיאוריה השניה שאני רוצה לדון בה היא תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. התיאוריה הזו טוענת שבמצבים מסוימים אנשים נתקלים בידיעות שסותרות אחת את השניה, במצב כזה נוצר דיסוננס קוגניטיבי, בעיה בהכרה שלהם את העולם, והם צריכים לתקן אותה בשביל להפוך את העולם לעקבי יותר. הידיעות האלו יכולות להיות ידיעות גם על עצמם, לדוגמא אם הם מתנהגים בצורה לא נחמדה אבל רוצים להסתכל על עצמם כאנשים נחמדים נוצר דיסוננס, הם צריכים עכשיו לתקן אותו בכך שהם יגידו לעצמם שלא כזה אכפת להם להיות לא נחמדים, או שהאדם אליו הם לא נחמדים היה לא נחמד בעבר, או שהם לא באמת היו לא נחמדים או כל הסבר אחר שיהפוך את העולם לעקבי שוב.
בניסוי מפורסם נתן החוקר לנבדקים לעשות עבודות מעבדה משעממות להחריד. לאחר מכן נתבקשו הנבדקים לספר לאדם אחר שהעבודה הייתה מעניינת. בשביל לשקר לאדם הזה, חלק מהנבדקים קיבלו דולר אחד, וחלקם קיבלו 20 דולר. התוצאות הראו כי הנבדקים שקיבלו דולר אחד עבור השקר, נטו מאוחר יותר לדרג את העבודה שביצעו כמעניינת יותר מהנבדקים שקיבלו 20 דולר בשביל לספר לאותו אדם שהם נהנו מהעבודה.
התיאוריה מסבירה את שינוי הדעה של הנבדקים שקיבלו דולר אחד, כך: אחרי שסיפרו לאותו האדם שנהנו מהעבודה עמדו בפני הנבדקים מספר ידיעות רלוונטיות. 1. הנבדקים עשו עבודה משעממת. 2. הנבדקים סיפרו לבן אדם אחר שהעבודה הייתה מעניינת. הנבדקים עכשיו עומדים בפני דיסוננס בין שתי הידיעות: למה להם לשקר ולטעון שהעבודה הייתה מעניינת? נראה כי הם שקרנים. בעוד שלנבדקים שקיבלו 20 דולר עבור השקר הייתה סיבה מספקת לשקר – 20 דולר הוא סכום נכבד בשביל שקר כזה פעוט – לנבדקים שקיבלו רק דולר אחד כמעט ואין סיבה לשקר – דולר אחד הוא לא סיבה מספקת לשקר. בדיסוננס כזה הנבדקים ינסו להפחית את חשיבות או אמיתות אחד הנתונים. במקרה הזה נראה כי הנבדקים פשוט עשו רציונליזציה והסבירו לעצמם כי בעצם העבודה שעשו לא הייתה כזו משעממת, אלא דווקא מעניינת, ולכן לא היה זה שקר שהעבודה הייתה מעניינת.
מעשן מכור שלומד כי עישון פוגע בבריאות שלו, יחווה דיסוננס. הוא יכול להפחית את הדיסוננס ע"י שינוי התנהגות – להפסיק לעשן. לחילופין, יהיה למעשן בד"כ יותר קל להפחית את הדיסוננס בדרך אחרת, ע"י הורדת ידיעה – לא להאמין לנתון שעישון פוגע בבריאות, או להתעלם\לשכוח או לא להתייחס אליו במידה רבה (או שילוב). דרך נוספת תהיה חיזוק אחת מהידיעות – המעשן ינסה למצוא יתרונות נוספים בעישון ולטעון שזה עוזר לו לשמור על משקל ולהיות רגוע וכו'. דרך נוספת תהיה להפחית את החשיבות של הידיעה – לטעון שהבריאות שלו לא מספיק חשובה לו, או לטעון שבין כה וכה יש סיכוי גדול יותר למות בתאונת דרכים, לדוגמא, ויש להתעלם מהסיכונים האלו.
פוסט הבא יהיה טיפה יותר הגיגים שלי על התיאוריות האלו ואיך הן משפיעות עלינו. בינתיים תהגגו עליהן בעצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
