בדומה לפוסט על ויניקוט, ובניגוד לפוסטים האחרונים, אין לי כאן טענה מדעית לגבי ההתנהגות של בני אדם, אלא טענה חוויתית. אני יודע שלקרוא ולחשוב על הנושאים האלו עשה שינויים בחיים שלי או עזר לי להתגבר ולהבין אנשים.
אז כמו שפירטתי בפוסטים הקודמים ובמיוחד ציינתי בתגובות של הפוסט הקודם, בסופו של דבר אנחנו רואים מניסויים ותצפיות ומההיסטוריה, שאפשר לגרום לכל אדם לעשות כל דבר פחות או יותר. כאמור, אנשים גולשים, רבים עם מישהו על שטויות ומפסיקים לדבר איתו ואז מצדיקים את זה בכך שהוא תמיד התנהג בטפשות והיה מעצבן. אנחנו פשוט זורמים בעולם בלי כיוון ברור, ולפעמים יש לזה משמעות הרסנית. אני זוכר כמה ריבים בחיים שלי עם חברים קרובים שהתחילו מפשוט שטויות, שאני לא זוכר מה הן היו אפילו, ונגמרו בכך שלא דיברנו חודשים. אם רק היינו לומדים לעצור ולבדוק מה אנחנו מנסים להגיד ולא לריב, ואם רבנו אז לרדת מעץ המחוייבות שעליו טיפסנו, היינו יכולים להימנע מכל הריב הזה.
הדבר הראשון שחשוב להבין לדעתי הוא הסליחה. בגלל שאנשים זורמים למקומות בטעות לפעמים הם עושים דברים מפגרים או פוגעים באנשים בלי שהייתה להם כוונה רעה בהתחלה, איכשהו הם זרמו למקום לא טוב. כולנו עושים את זה, ולדעתי ההבנה של זה והעובדה שאנחנו יכולים למצוא את זה גם בעצמנו צריכה ללמד אותנו לסלוח לאחרים ולנו על טעויות שעשינו.
אליס ופיל רוחצים את הכלים במטבח בביתם, כחצי שעה אחרי שהם סיימו לארח אורחים במסיבה. במהלך המסיבה התנהל ויכוח פוליטי ובו אליס ופיל היו בשני צדדים שונים בדיון, אליס תמכה דווקא בדעות שתום העלה ובמהלך כל הערב הייתה מאוד חמה כלפי תום. פיל מרגיש שהוא אוהב את אליס מאוד ומפחד שהיא מאבדת עניין בו ולא יודע מה הוא יעשה אם היא תעזוב אותו, הוא לא בטוח איך היא מרגישה כלפיו ומפחד שהיא רוצה את תום. אליס מאוד אוהבת את פיל ומרגישה שבמהלך הדיון הפוליטי היא אמרה דברים מאוד חכמים ושפיל לא ממש מעריך את האינטיליגנציה שלה וחושבת שלפיל משעמם בחברתה.
פיל: "בהחלט נמרחת על תום במסיבה. כולם שמו לב לזה ועשית מעצמך צחוק"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אתה סתם כועס כי לא הסכמתי איתך בנוגע לחוק המיסים החדש. תום רואה את המצב כמוני, ואני חושבת שצדקתי"
"רואה את המצב הזה כמוך! את צוחקת? מה עוד הוא היה יכול לעשות? את בערך התחבקת איתו כל המסיבה, שאר האורחים היו מובכים"
"אני חושבת שאתה סתם מקנא.."
"אני לא מקנא! ממש לא אכפת לי. אם את רוצה להתנהג כמו שרמוטה זאת בעיה שלך"
"וואו אתה מאוד מיושן. אתה חי בשנות ה20, ואתה תמיד עושה את זה!"
"זה רק מראה כמה שאת לא מכירה אותי, הרבה אנשים חושבים שאני מאוד עדכני"
"כן אני בטוחה שהולך לך מצוין עם מזכירות במשרד שלך!"
"ומה זה אמור להביע"
בנקודה הזאת אליס משתתקת. פיל יוצא בכעס מהחדר.
לפני שנתיים קראתי את הסיפור הזה בספר על פסיכולוגיה חברתית, שהרגשתי שלמרות כמה שהוא פשוט ולא סיפר שום דבר חדש, איכשהו שינה משהו בהשקפה שלי על החיים.
מה הלך כאן? שני אנשים שמאוד אוהבים ודואגים אחד לשני רבו על שום דבר. הסיפור הזה טיפה שטחי אולי, אבל אני בטוח שכולכם יכולים לחשוב על הרבה מצבים בחיים שלכם שהיו מאוד דומים לזה. במקרה הזה המניע לוויכוח מזכיר טיפה את פרום, כל מה ששני הצדדים רצו זה להרגיש נאהבים, ובגלל הפחד מחוסר האהבה פרץ הוויכוח. ואני חושב שאם תסתכלו על הוויכוחים הגדולים שהיו לכם בחיים תמצאו שגם אצלכם הפחד הבסיסי היה שתאבדו מישהו, או שמישהו לא אוהב אתכם כמו פעם, או שהוא אוהב מישהו אחר יותר משהוא אוהב אתכם. כתוצאה מהפחד הזה, אנשים רבים ומאשימים וביקורתיים.
הדבר החשוב, שפיל ואליס פספסו, הוא היכולת לדבר ישיר וגלוי. הסוד למערכת יחסים מוצלחת, עם חבר, בן זוג או אויב (ואגב תצפיות על זוגות נשואים אישרו את זה), הוא היכולת להגיד מה הרגשות שלך מבלי לשפוט את ההתהגות של הצד השני. כלומר במקום להגיד "נמרחת על תום כל המסיבה" אם פיל היה אומר "לאחרונה אני מרגיש שאני מזדקן ואני לא בטוח שאת מסתכלת עלי כמו שהסתכלת עלי בעבר. הייתי רוצה שתסתכלי עלי כמו שהסתכלת על תום היום. אני לא בטוח כבר מה את מרגישה כלפי, ולכן אני צריך שתאשרי שאת אוהבת אותי כל הזמן" ואליס הייתה אומרת "אני מרגישה לא בטוחה לגבי האינטיליגנציה שלי, או לגבי איך שאנשים חושבים על האינטיליגנציה שלי. אתה אדם שמאוד חשוב לי ואני צריכה לדעת מה אתה חושב עלי. היום הרגשתי שאמרתי דברים חכמים ואתה זלזלת בהם וזה גרם לי להרגיש חסרת בטחון", מערכת היחסים ביניהם לא הייתה מתפרקת אלא משגשגת.
בשביל להצליח לקיים דיון כזה חשוב לשים לב לשני דברים בעיקר:
1. להגיד מה אתה מרגיש ברגע שאתה מרגיש את זה ולא לדחות.
2. להגיד מה שאתה מרגיש בניגוד לשיפוטיות. הכוונה היא להגיד "אני מרגיש לאחרונה פחות בטוח באהבה שלך כלפי" במקום "איזה שרמוטה את, את כל הזמן מחליפה חברים כשאת מוצאת מישהו יותר טוב וזורקת את הישנים. את לא מסוגלת להיקשר באמת לבן אדם". גם לא להחביא שיפוט בתוך הרגשה לדוגמא "אני מרגיש שאתה מזויף" זה שיפוט. הנקודה היא לדבר עליך ואיך אתה מרגיש ולא על מה אתה חושב שאדם אחר מרגיש או איך הוא מתנהג. אם ההתנהגות של מישהו מעצבנת אותך אל תגיד שהוא מעצבן או מזויף אלא נסה לחשוב איך בדיוק אתה מרגיש. סביר להניח שבסופו של דבר תגיע לזה שמה שמטריד אותך זה קנאה בהצלחה שלו, חוסר בטחון שלך, או חוסר אהבה שלך. אנשים לפעמים מתנהגים באיזשהי צורה שלוחצת על פצע אצלך, ואתה מרגיש שהם מכאיבים לך, אבל זה לא שהם עושים משהו מכאיב, זה לא אשמתם שאתה פצוע שם.
לא אליס ולא פיל התנהגו בצורה בוגדנית או לא לגיטימית במערכת יחסים, אבל שניהם מרגישים לא שלמים עם עצמם ולכן גרמו אחד לשני להרגיש מפוחדים ולא נאהבים, בלי סיבה של ממש. אם נלמד להבין מה אנחנו מרגישים באמת, ובטח שאם נוכל להגיד את זה בלי שיפוט ובלי ריב, לא יהיה ריב. צריך שניים לטנגו. אפילו אם אחד הצדדים ילדותי ולא מסוגל לנהל דיון כמו שצריך, אם אתה תגיד "אני מאוד מעריך אותך, אבל לאחרונה אני מרגיש שאתה כועס עלי ואני לא יודע למה, אני חושב שפעם היינו חברים יותר טובים ואני מפחד לאבד את זה" במקום להאשים ולריב, מערכת היחסים תנצל, כל עוד באמת יש אהבה\הערכה בין שני הצדדים, בין אם הייתה בגידה או ריב או כעס או פחד. אם נלמד להבין למה אנחנו רבים עם מישהו, ונלמד לא לגלוש ולהחליק, ונלמד לשאול את עצמנו מה פוגע בנו ולהגיד את זה, זוגיות וחברויות יינצלו, אנשים שרק הכירו אחד את השני יוכלו להתחבר טוב יותר ("זרים הם חברים שעדיין לא נפגשו") ואויבים בנפש יתפוגגו.
זה הבסיס לגישור מערכות יחסים, אבל הרבה פעמים מערכות יחסים שמגיעות לגישור הן כאלו שעברו כל כך הרבה כאב שיהיה להן קשה להמשיך. הבעיה היא בסופו של דבר המודעות והכנות שלך לגבי הרגשות שלך, ומודעות לצורת המחשבה הזאת במקום להיתקע על צורה מסוימת של ריב. הרבה זוגות נתקעים על צורת ריבים ודיבור מסוימת, הם צריכים לעשות פלדנקרייז לריבים ולעצמם בשביל להבין מה הם רוצים ולנהל דיון מסודר ולא ריב. בקיצור הבעיה כאן היא מודעות עמוקה לעצמך ולסביבה, להיות תקוע בצורת מחשבה, צורת וויכוח, האשמות וכו' מהעבר, לא טוב גם למערכות יחסים. אני חושב שהכעסים האלו, הרגשות המודחקים וחוסר הכנות נמצאים אצל רובנו בחיי היומיום, וחשוב ללמוד להתמודד עם זה.
הבעיה הגדולה היא שגם אם אנחנו יודעים איך אנחנו מרגישים, הרבה פעמים אנחנו מפחדים לשאול או לציין את זה. חוסר הוודאות לגבי אם מישהו עדיין אוהב אותך יכול להיות עדיף לנו מאשר לגלות שהוא כבר לא. אני אקח את זה אפילו צעד נוסף, לפעמים אנשים לא יודעים מה הם מרגישים כלפיך, את מי את אוהבים יותר, עד כמה הם רוצים לבלות ולפגוש אותך ועד כמה הם הבריזו לך בכוונה, ועצם השאלה מכריחה אותם לבחור. כמו שהסברתי בנוגע לתיאוריית התפיסה העצמית, אנשים לא בטוחים מה הדעות והרגשות שלהם הרבה פעמים, עצם זה שאני אשאל יכול דווקא כן לפגוע בי. איך מתמודדים אז עם הדילמה הזאת? אין לזה פתרון מדעי ברור, אלא רק פתרון חוויתי. צריך ללמוד להיות מודעים לרגשות ולרצונות שלנו וללמוד לשלוט ולהבין אותם בשביל להתמודד עם העולם בטוב וברע, פוסטים כאלו ופוסטים באים ידברו על בעצם החוויות שאני עברתי שעזרו לי להתמודד עם העולם.
אני עדיין לומד להשתמש בזה ולדעת לא לכעוס כשאנשים עושים שטויות, בד"כ אין להם כוונות רעות וצריך ללמוד להבין שגם הם לא כל כך מבינים למה הם פועלים בצורה מסוימת ולדעת לסלוח למי שפגע בנו ולדעת להכיר מה אנחנו מרגיש. להכיר בשטויות שאתם ואני ואנשים אחרים עושים כי הם סתם גולשים, ובכך שזה אנושי. To err in human, to forgive divine. אני יכול רק לקוות שהדברים שאני כותב ידליקו בכם משהו, שאתם תמצאו בהם משהו מכם, ושתוכלו להשתמש בזה. ואני אשמח אם תספרו לי איך אתם מרגישים עם מה שאני כותב.
וסליחה שהפוסטים ארוכים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
