לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Change your mind


הבלוג הזה הוא פחות "יומן אישי" כמו שהוא "מאמר אישי", בבלוג אכתוב את הדעות והטענות שלי בנוגע למחשבה האנושית בעיקר. אדון באיך אנחנו תופסים את העולם, וחושבים על העולם ועל מי אנחנו, בני אדם. פסיכולוגיה, פופ-פסיכולוגיה ואולי טיפה פילוסופיה.

כינוי:  CYM

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2008

סמכות


I don't get the "to be continued" on TV shows

The whole reason you're watching TV shows is because it ends,

If I wanted a long boring story with no point to it, I have my life

 


 

סטנלי מילגרם (Stanley Milgram) תיכנן וביצע את אחד הניסויים הידועים ביותר בפסיכולוגיה חברתית, הוא ניסוי הצייתנות של מילגרם. הניסוי של מילגרם תוכנן בשביל לבדוק את רמת הצייתנות של בני האדם. הוא החליט לעסוק בנושא בעקבות משפט אייכמן. מילגרם בדק האם הטיעון שהנאצים באמת "רק מילאו פקודות", כמו שאייכמן טען, הוא טיעון לגיטימי. התוכנית של מילגרם הייתה לבצע את הניסוי בארה"ב כקבוצת ביקורת ואז לנסוע לגרמניה ולבצע את הניסוי שם במטרה להוכיח שהגרמנים הם אומה של צייתניים.

מילגרם תכנן את הניסוי הבא: הנבדק מגיע למעבדה ופוגש שם את מילגרם – החוקר - ונבדק נוסף, תמים לכאורה, לניסוי על למידה. נאמר לשני הנבדקים שאחד מהם צריך להיות המורה ואחד התלמיד. לכאורה מגרילים ובוחרים נבדק אחד כמורה ואחד כתלמיד. אך כבר כאן התחילה התרמית של הניסוי – תוצאות ההגרלה בעצם נקבעו מראש. ישנו רק נבדק אחד אמיתי שנקבע מראש שהוא יהיה המורה. ה"נבדק" השני הוא שחקן שנשכר ע"י מילגרם שיעזור לו לבצע את הניסוי.

את המורה, שהוא הנבדק האמיתי של הניסוי, מכניסים לחדר אחד ואת התלמיד לחדר אחר. נאמר למורה כי עליו לבחון את ההשפעה של עונש על למידה. על המורה להקריא צמדי מילים לתלמיד דרך אינטרקום ואז לבדוק את הזכרון את המילים. אם התלמיד עונה לא נכון, עליו לקבל מכת חשמל. בכל פעם שהתלמיד טועה, עוצמת מכת החשמל גוברת, כך שבהתחלה התלמיד מקבל מכות חשמל של 15 וולט וכל טעות מעלה את עוצמת המכה ב15 וולט, עד ל450 וולט. מילגרם, החוקר, מבטיח שלא יגרם לתלמיד שום נזק. הניסוי מתחיל, המורה מקריא לתלמיד שאלות. כזכור, תגובות התלמיד קבועות מראש כלהלן:

כשהמורה יגיע למכת חשמל של 75 וולט התלמיד מתחיל לנהום בכעס. ב125 הוא ממש כועס. כשמכת החשמל מגיעה ל150 וולט, התלמיד מבקש להשתחרר מהניסוי. במקרה שהנבדק, המורה, שואל את מילגרם מה לעשות, מילגרם מורה עליו להמשיך בניסוי כרגיל.

ב285 וולט השחקן מודיע כי הוא מסרב להמשיך לענות עוד על שאלות ואומר שהוא מרגיש את קוצב הלב שלו פועל באופן לא סדיר. החל מנקודה זו התלמיד לא מגיב יותר. מילגרם מדריך את המורה כי שקט הוא תשובה לא נכונה ולכן עליו להמשיך לתת מכות חשמליות.

מילגרם הדהים את הקהילה המדעית כשגילה שכל הנבדקים צייתו לחלוטין להוראות מילגרם עד למכות ה300 וולט. כלומר כל הנבדקים, המשיכו לתת לא מעט מכות חשמליות חזקות בניגוד לרצונו של התלמיד וגרמו למותו או לפחות לכך שיאבד הכרה (או כך הם חשבו לפחות), רק בגלל שהחוקר אמר להם. בין המכות של ה300 וולט ל450 וולט (מקרים בהם, כזכור, התלמיד הפסיק להגיב בכל צורה) פרשו כ30% מהנבדקים.

איך ייתכן שנבדקים שלמדו מאז שהם קטנים לא לפגוע באחר יכולים לציית לפקודות של בן אדם שהם לא מכירים ושאין לו שום סמכות חוקית עליהם, עד כדי כך שהם הורגים (לדעתם) בן אדם אחר, שלא הרע להם מעולם. דבר מדהים נוסף הוא שלנבדקים באמת היה קשה לעשות את זה, הם הציעו להפסיק, והביעו חרדה וסימני מצוקה. ובכל זאת, כשהמדען ביקש, הם עשו מה שאמרו להם.

הניסוי נעשה מספר רב של פעמים במקומות רבים בעולם שוב, ובחלק מהמקרים נצפתה צייתנות גבוהה אפילו יותר. כשאחד הנבדקים נשאל למה הוא המשיך עם הניסוי כשהתלמיד ביקש להשתחרר הוא ענה "הפסקתי. אבל הוא [החוקר] הכריח אותי להמשיך". כשצפה בתוצאות הניסוי, ביטל מילגרם את הנסיעה לגרמניה. הוא כנראה הבין שרמת הצייתנות של האומה הגרמנית לא גדולה מזו של כל אומה אחרת.

 

מי שרוצה לראות את הניסוי מוזמן לראות שחזור של derren brown, הענק. אפשר גם למצוא צילומים של הניסוי המקורי.

 


 

עד כמה שלא נוח לנו לחשוב על זה, וזה נראה לא מציאותי, יותר מסביר להניח שכל אחד מאיתנו היה פועל בצורה דומה. 100% מהאנשים יהיו מוכנים להרוג בן אדם בגלל שבחור בחלוק לבן אמר להם. בספר the social animal (שהוא ספר נהדר על פסיכולוגיה חברתית אגב) הכותב מזכיר את הניסוי של מילגרם ומציין שכל פעם שהוא מלמד את הניסוי באוניברסיטה הוא תחילה מתאר את מהלך הניסוי בלי התוצאות ואז שואל את הסטודנטים לאן הם חושבים שהאדם הממוצע, ולאן הם חושבים שהם היו מגיעים בניסוי. כל הסטודנטים אומרים שהם היו מפסיקים את הניסוי ברגע שהתלמיד היה מבקש. שנה אחת כשהכותב שאל את הסטודנטים אם הם היו ממשיכים בניסוי עד הסוף, תלמיד אחד הרים את היד, תלמיד שהיה לוחם בויאטנם וידע מה הכוח של סמכות ולחץ חברתי, וידע כמה בקלות אפשר לגרום לאנשים רגילים להפוך לרוצחים.

 

מעבר להדגמה מעולה של הכוח של סמכות הניסוי מדגים גם את תיאוריות הדיסוננס הקוגניטיבי והתפיסה עצמית, עליהן דיברתי כבר. אם הניסוי היה מתחיל בכך שהחוקר היה מבקש מהנבדק לחשמל אדם אחר שמבקש להשתחרר מהניסוי ונראה שהוא במצוקה, סביר להניח שאף אחד לא היה מוכן לחשמל אדם סתם כך. כל תוספת של 15 וולט הייתה חסרת משמעות, ומכאן באינדוקציה אנשים מוכנים להרוג אנשים אחרים. קשה לקבוע את הקו האדום שאותו אתה לא תעבור, אם כבר הגעת ל285 וולט, למה לא להמשיך ל300? מה ההבדל? קשה לא להדרדר במדרון החלקלק. העקרון הזה הוא עקרון הרגל בדלת, עליו דיברתי לפני שני פוסטים.

 


 

אז בואו נחזור שניה לאייכמן. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא באיזה מידה אנחנו יכולים להאשים אדם אחר בכך שהוא ביצע עברה או התנהג באופן לא מוסרי, אם אנחנו היינו מתנהגים באותו האופן? החוק אפילו מתנסח כך ושואל "איך האדם הסביר היה מתנהג" במצבים מסוימים; אבל מסתבר שהאדם הסביר היה מוכן לרצוח, אם היינו מכינים את הרקע מספיק. דוגמא נהדרת לזה אפשר למצוא בספר the wave, שמבוסס על סיפור אמיתי ובו מורה להיסטוריה ניסה להדגים לתלמידיו איך אומה שלמה של גרמנים היו מסוגלים לרצוח מיליוני אנשים פשוט כי אמרו להם לעשות כך, והוא יצר מחוייבות ולחץ חברתי גדול אצל תלמידיו ובכל בית הספר להצטרף לקבוצה בשם the third wave, שהיו נאמנים, מסודרים, צייתנים ושנאו כל מי שלא היה שותף בקבוצה הזו. הוא הצליח להשיג לחץ חברתי כזה שגרם לרוב בית הספר להצטרף לקבוצה הפאשיסטית שלו תוך ארבעה ימים.

נראה לי שרובנו ככולנו היינו הופכים לנאצים בקלות, בהינתן סיטואציה חברתית שמבקשת את זה. כולנו היינו יכולים להתעלם מרציחות ולרצוח בעצמנו, אם החינוך שלנו היה מוביל אותנו להתנהגות הזאת. את האנשים שאנחנו היום אפשר להעביר סדרה של ארועים וחינוך מחדש ולהשתמש בתיאוריות פסיכולוגיות מאוד מסודרות, עד שנגיע להיות רוצחים, או כל דבר אחר שהמחנך ירצה.

רגל בדלת, מדרון חלקלק. זה מזכיר את מה שאמרתי בפוסט הקודם לגבי זה שאנחנו צריכים ללמוד לסלוח לאנשים בגלל שאנשים לא מבינים למה הם עושים מעשים שונים ופשוט איכשהו מדרדרים למצב שבו הם פוגעים בחברים שלהם. בעוד שסליחה כזאת נראית בוגרת ולגיטימית, נראה הרבה יותר קשה לסלוח לנאצים ולקבל את זה שבדיוק באותו המובן אין להם אחריות על המעשים שלהם.

אם היינו מאמינים שאנחנו הורגים מישהו בניסוי של מילגרם, ולהגנתנו אומרים "הפסקתי. אבל החוקר הכריח אותי להמשיך", וסביר להניח שכך היינו מתנהגים, איך אנחנו יכולים לשפוט את הנאצים על מה שהם עשו?

 


 

אגב זוכרים שדיברתי על פלדנקרייז וזה שחשוב לשבור הרגלים ולבדוק דרכי חשיבה שונות? אני לוקח הכל חזרה. שיניתי את המקום של הפח מצד ימין מתחת לכיור לצד שמאל מתחת לכיור וזה לחלוטין דפק לי את החיים. אין שום דרך להתרגל לזה. תצמדו להרגלים שלכם.

נכתב על ידי CYM , 26/8/2008 14:00  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



5,473
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 18 עד 21 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCYM אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על CYM ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)