Whoever called it necking was a poor judge of anatomy
בניגוד לדעה הרווחת, אני לא ליברלי. למשפט הזה יש שתי משמעויות נכונות:
ראשית, הדעה הרווחת, לפחות באזור שבו אני חי, היא ליברלית, ואני נגד הדעה הזו.
שנית, הדעה הרווחת היא שאני ליברלי, והיא מוטעית.
בהתחשב במה שהמדע יודע על פסיכולוגיה, וחלק מהדברים שכתבתי כאן, אני לא רואה איך אפשר להיות ליברלי. בני אדם הם בברור טיפשים, למה לתת להם להסתובב חופשי?
אוקי אז הייתי בן 6 וההורים שלי דחפו אותי מאוד ללמוד לנגן על פסנתר. לימוד רוב כלי הנגינה בהתחלה הוא די מייגע, אתה לא מצליח לנגן שום דבר מאוד מרשים ובעיקר עושה תרגילים מטופשים. היום אני יכול למצוא משהו כיפי בדברים האלו אבל כשאתה בן 6 ואתה לבהות בטלוויזיה או לעשות סולמות על הפסנתר, סביר שתעדיף את הטלוויזיה.
במשך 9 שנים ניגנתי על פסנתר במין חצי רצון.
גם ספרים, בדומה להרבה אנשים בדור שלי, לא יותר מדי קראתי כילד. הטלוויזיה, משחקי המחשב והפלייסטיישן בעיקר, מספקים סוג של הנאה מיידית ואינטנסיבית מאוד, בעוד להנות מלקרוא ספרים ונגינה לוקח הרבה מאוד זמן.
ללמוד לקרוא זה לא דבר פשוט. דבר ראשון ללמוד את כל האותיות לוקח הרבה זמן, ואז ללמוד לקרוא באמת מהר יכול לקחת שנים. אבל כאן רק מתחילות הבעיות. הבעיה היא שלקרוא זה משעמם. המילים לא קופצות מהדף ורוקדות. הן בצבע אחיד ומשעמם. ללמוד לשים בהן משמעות זה מאוד לא פשוט. זה כמובן מזכיר את ויניקוט: החוויה התרבותית נמצאת במרחב הפוטנציאלי בין האובייקטיבי לסובייקטיבי (זה בערך ציטוט מדויק שלו). כשאתה קורא ספר הוא חייב להיות טוב בשביל שתהנה ממנו, אבל אתה גם חייב להיות טוב בשביל להנות ממנו, אתה חייב לדעת לתת לו משמעות, לקשר אותו לחיים שלך, לדמיין את הדמויות. ליצור את המרחב הפוטנציאלי לוקח הרבה זמן ומאמץ.
בתוכניות טראש וסרטי אקשן בד"כ אין חוויה תרבותית. אתה לא צריך לשים הרבה מתוכך בסרט. אתה יושב ובוהה. הרגשות מוצגים בשבילך באופן הכי שטוח שאפשר, אין לך מה להוסיף מעצמך לטלנובלה.
בניגוד להתנהגות הרווחת בחברה שלנו, החוויה התרבותית שיוצרת ומפתחת אותך הרבה יותר מתגמלת ומהנה מאשר סיפוק מהיר ואינטנסיבי. החוויה של לקרוא משהו שיוצר אותך ומפתח אותך רגשית מעשירה אותך הרבה יותר מאשר בהייה בטלוויזיה או משחקי מחשב. הבעיה היא שזה לא פשוט ללמוד להנות מהדברים האלו.
זה לא פשוט לראות סרט אילם בשחור לבן. ואולי אפילו יותר קשה לראות סרט ביפנית. יש גם סרטים שהם פשוט לא אינטניסיבים ולא נהרגים בהם אנשים כל דקה ויש מוסיקה קצבית, ומאוד קשה לראות אותם ולהתרכז. ומאוד קשה לקחת אותם וליצור מהם משהו בחיים שלך. אבל ברגע שאתה מצליח זה הרבה יותר מתגמל. לראות סרטים של אייזנשטיין יכול להיות נורא משעמם לרוב האנשים בהתחלה והם מעדיפים סרטי אקשן. גם לפתח קשר אהבה עמוק שמבוסס על אהבה עמוק שמבוסס על היכרות ושיפור עצמי יכול להיות הרבה יותר מסובך מסקס. אבל אנשים בד"כ רק רואים לטווח הקצר.
כשאני חושב על זה עכשיו הייתי שמח אם ההורים שלי היו מכריחים אותי לנגן יותר על פסנתר ולקרוא יותר. היום אני יכול להעריך את הדברים שהלימוד הזה נותן לי. זאת חוויה מהנה ונהדרת שבן אדם שלא חווה אותה קודם לא יכול להעריך, לשבת ולנגן יצירה יפה בפסנתר. או בחליל. וזו חוויה נהדרת לקרוא ספר טוב. הבעיה היא שהדרך לשם מאוד קשה. ורק מי שעבר אותה יודע שהמאמץ שווה את הדרך.
הנקודה שלי היא שיש חוויות של העולם שהן משותפות לכל בני האדם. העושר וההנאה שאפשר לקבל מנגינה, מלהקשיב למוסיקה קלאסית, מספרים, מסרטים טובים הם חוויות שיעשרו וישמחו כל בן אדם. הבעיה היא שהדרך לשם קשה מדי ולכן לדעתי צריך להכריח ילדים הרבה פעמים לעבור את החוויות האלו. גם אם זה ייקח שנים צריך להכריח ילדים לעשות ספורט, לראות אמנות ולקרוא טקסטים פוליטיים קשים בשביל לפתח דעות עמוקות יותר ממה שטוקבקיסטים בynet מפגינים. צריך להכריח אותם ליצור את המרחב הפוטנציאלי שלהם. והם יודו לנו אחר כך.
הבעיה הבסיסית היא שמצד אחד עומד אדם שמכיר את עצמו ויודע ממה הוא נהנה ואומר שהוא לא נהנה מלקרוא את "על העיוורון" של סאראמאגו (עד כמה שזה לא סביר), אבל הוא לא קרא את הספר ולא יודע מה זה יעשה לו. מהצד השני עומד אדם שכן קרא את הספר, אבל הוא לא אותו האדם ולכן לא יודע לחלוטין מה החוויה של האדם השני תהיה. הבעיה הזאת הופכת את הבחירה שלנו איך לחנך למאוד קשה: אף אחד לא יכול ממש לדעת מה יהיה עדיף בשביל הילד. שני הצדדים לא ראו את הילד נאבק בקשיים של לקרוא ספרים ולא יודעים איך זה יסתיים. לילד יש תחושה שהוא יודע יותר טוב מכולם מה נעים לו, אבל ראינו כבר שאנשים לא באמת מכירים את עצמם, ולא יודעים כזה הרבה על עצמם. אנשים לא יכולים להעריך מה עבודה קשה בכיוון מסוים תעשה להם.
בנושאים מסוימים כפייה היא מקובלת. לדוגמא את רוב הילדים מלמדים לקרוא ולכתוב גם אם הם לא רוצים. גם מונעים מהם לעשות פעולות שהם לא יודעים שמסוכנות להם. וגם די נהוג לאסור בכוח שימוש בסמים קשים. לנהוג בניגוד לנורמה בנקודות האלו נחשב טעות כל כך חמורה שהחברה מוכנה להשתמש בכוח בשביל להכריח אנשים לעבוד קשה ולהימנע מתגמול מהיר בשביל להגיע לחיים טובים יותר. דברים אחרים השתרשו כ"לא טובים" אבל לא ברמה כזאת שצריך לאסור על אנשים. לדוגמא להפוך לאלכוהליסט או לחיות אורח חיים לא בריא. קיים שטח הפקר של פעולות שנחשבות לא טובות אבל שאדם יכול לעשות ואנחנו לא הולכים למנוע ממנו. אלו טעויות שלו שמותר לו לעשות. יש מצבים שבהם לעשות טעויות כמובן יכול לעזור לך להתפתח, אבל להיות אלכוהוליסט לא עוזר לאף אחד להתפתח. שטח ההפקר הזה נובע מהליברליות שאומרת שהחופש הוא איזשהו ערך. אני לא מסכים, אני חושב שהאושר הוא ערך הרבה יותר חשוב והחופש שצריך לתת לאנשים במצבים מסוימים נובע מתוך ערך האושר.
אני לא מאמין בשטח ההפקר הזה. לדעתי צריך לכפות על ילדים ועל מבוגרים צורות התנהגות מסוימות. זה נשמע די מאיים וטוטליטרי אבל אבל צורות ההתנהגות האלו הן לא מדים וסדר וניקיון קיצוניים אלא התנהגות יצירתית, אהבה, פיתוח עצמי ומחשבה. הערך שמנחה את ההגבלות האלו הוא פשוט האושר של האנשים עצמם. כאמור, אנשים לא יודעים מה טוב להם הרבה פעמים. בני נוער שיכורים ודוקרים אחד את השני או בוהים בטלוויזיה, זיהום כדור הארץ ומלחמות הן דוגמאות טובות לזה. להתנהגות של בני אדם לא מפותחים, שלא קיבלו חינוך טוב.
לדעתי חינוך שמרני ולפעמים הדוק יכול ליצור אנשים הרבה יותר מאושרים ועולם הרבה יותר טוב, מהחינוך הליברלי שקיים היום. שאלת מליון הדולר היא מה הן ההתנהגויות ה"טובות" לבני אדם. פעם סרטים נחשב דבר המוני וגס ולא אמנות, אבל לדעתי כן אפשר למצוא בזה אמנות ולכן כן להכריח אנשים לראות סרטים מסוימים. יש דברים ששנויים במחלוקת אם שווה ללמוד אותם או לא. אם הם מעשירים אנשים או לא. אז מה צריך להיות חובה? מה מעשיר אנשים? איך לחנך ילדים? אני אגלה לכם את הנוסחה בפוסט הבא.
ותודה לליאור הנחמדה, שעזרה בעיצוב החדש לבלוג
בבלוג זה
בכל הבלוגים
