רק שכל ישר עם דמיון של משורר היה יכול להמציא את הגלגל"
אני לא יודע מה אנחנו הולכים לעשות. מקיין הולך לזכות בבחירות, אנחנו אבודים.
אני בטוח שזה לא יהיה הפוסט האחרון על דמוקרטיה, היום אני רוצה רק לדבר על הבחירות בדמוקרטיה, והחשיבות שלהן לקיום ממשל תקין.
הרעיון מאחורי דמוקרטיה הוא ההנחה שבני האדם ככלל הם אנשים רציונלים, מוסריים ופתוחים. זאת הייתה ההנחה של תנועת הנאורות שהובילה בסופו של דבר למהפכה הצרפתית. מתוך ההנחה הזאת קל מאוד לגזור שאם במקום שיהיה שליט אחד שיכול להיות אדם רע או טיפש ויפעל לפי האינטרס שלו, אם קהילת בני האדם, אם חברה שלמה תשלוט במדינה, החברה תרוויח מכך. המטרה של דמוקרטיה היא לדאוג שהציבור יהיה הריבון של עצמו, שהוא יעשה את ההחלטות.
דרך אחת בשביל לדאוג לכך שהציבור יהיה הריבון של עצמו היא הבחירות. הרעיון בבחירות אינו לבחור שליט ל4 שנים אלא אדם, או קבוצה של אנשים, שייצגו את רצון העם, שהוא כאמור רציונלי ומוסרי. מאחר ומישהו צריך להיות נציגנו בשיחות מול מדינות אחרות, מישהו צריך לנסח ממש את החוקים ואי אפשר שכל הציבור יעשה את זה ביחד, אנחנו בוחרים את האנשים בהם אנחנו הכי מאמינים שיעשו את העבודה טוב. זאת הנקודה שנראה לי שהכי הרבה מפספסים בנוגע לדמוקרטיה: הבחירות הן לא המהות של הדמוקרטיה. הן פשרה של העקרונות המנחים של הדמוקרטיה לאור המציאות של פיצוץ אוכלוסין.
אבל הבחירות עצמן אינן העקרון המנחה של דמוקרטיה. התוצאות בבחירות יכולות להשתנות באופן מהותי כתוצאה מגורמים שאינם רלוונטים לדמוקרטיה, לדוגמא צורת הבחירות. בבחירות אנחנו יכולים להצביע לראש ממשלה ולפרלמנט בנפרד או ביחד. מספר האנשים בפרלמנט יכול להשתנות ממדינה למדינה. יש מדינות בהן כל אזור בוחר נציגים שבוחרים את הפרלמנט. רק אלוהים מבין את שיטת הבחירות המבולגנת בארה"ב שמאפשרת שמי שייבחר בעצם לא היה מועדף על רוב האוכלוסיה. יש מדינות כמו ישראל בהן יש מספר מאוד גדול של מפלגות, ויש מדינות כמו בריטניה וארה"ב בהן יש 2-3 מפלגות. אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לעשות בחירות דומות למצעד הפזמונים כך שכל אדם מדרג כל מפלגה ועד כמה הוא רוצה אותה. צורות הבחירות האלו ישנו באופן עמוק את הממשל במדינה, אבל אף אחד לא מאמין שצורה אחת היא משמעותית טובה יותר או משרתת יותר נכון את העקרונות של הדמוקרטיה. כי צורת הבחירה היא לא חשובה.
העקרון המנחה של דמוקרטיה, הדבר שהופך מדינה לדמוקרטיה נשאר אותו העקרון: האדם צריך להיות רציונלי ומוסרי. הציבור צריך לשלוט במדינה. הבעיה היא שבמציאות זה לא מה שקורה. במציאות לרוב האנשים אין מושג מה קורה סביבם. רוב האנשים בארה"ב לא קוראים עיתון באופן יומיומי. האדם הממוצע לא מתעניין בפוליטיקה, או מתעניין מעט מאוד. הדעות של האדם הממוצע ניתנות לשינוי בקלות (כמו שהדגמתי בפוסט על תיאוריית התפיסה העצמית ודיסוננס קוגניטיבי) כי לאדם הממוצע אין מושג ברור מה הדעות שלו ובטח לא למה. רוב האנשים בישראל לא מכירים נתונים בסיסים לגבי העוני בישראל, העוני בשטחים הכבושים, עצירים מנהליים, מספר ההרוגים הפלסטינים והישראלים במהלך השנים האחרונות וכו'. בטח שאין לאדם הממוצע נתונים לגבי זיהום, התחממות כדור הארץ ודרכים למנוע אותה. בשביל להשיג את הנתונים האלו צריך להשקיע כ30 שניות חיפוש בגוגל, אבל האדם הממוצע לא מפתח דעות פוליטיות עמוקות, הוא לא יודע מה הוא בוחר או למה.
והרבה יותר מזה, החברה אמורה להיות לא רק רציונלית ומוסרית אלא גם אקטיבית: אנחנו אמורים להקטין את הפשרה של הבחירה של נציגים אחרים. חברה היא לא דמוקרטיה אם רוב הציבור מעדיף לראות תוכניות ריאליטי במקום להשתתף בהפגנות, לחתום על עצומות ולקחת צד פעיל בנושאים פוליטיים, חברתיים או אקולוגיים שונים.
חברה בה לאדם הממוצע אין מושג מה קורה במדינה שלו, והוא לא פעיל למען שום מטרה היא לא חברה דמוקרטית, לא משנה מה צורת הבחירות שייעשו בה. ההנחה של הדמוקרטיה צריכה לבטל את כל הרעיון של תעמולות לפני הבחירות שזורקות ססמאות ריקות לאוויר וג'ינגלים קליטים: אם תעמולה ריקה כזאת משפיעה באיזשהו אופן על הדיעה הציבורית, החברה אינה דמוקרטית, היא אינה מורכבת מאנשים רציונלים ומודעים. סקר מלפני כמה שנים גילה כי אחרי פיגועים התמיכה במחנה הימין עולה בכמה אחוזים לבערך שבוע ואז יורדת חזרה: האנשים שמשנים את הדעה שלהם לכמה ימים בגלל פיגוע ואז שוכחים מזה, הם לא רציונלים.
למען האמת היכולת שלנו ליצור חברה כלשהי של אנשים רציונלים מאוד מוטלת בספק לאור מה שכתבתי בפוסטים קודמים על קונפורמיות, סמכות והצדקה עצמית. ובכל מקרה, ללא ספק אנחנו לא חיים בחברה כזאת. אנחנו לא נמצאים בחברה של אנשים חושבים, שמבינים את הדעות שלהם לעומק, ושפועלים למענן. הציבור בחברה שלנו אינו הריבון. עורכי עיתונים שמחליטים על איזה ידיעות רוב הציבור ישמע ויקבע את דעותיו לפיהן, ופרסומאים הם הריבונים של החברה שלנו.
"במצב כזה נמצאים תשעים ותשעה מכל מאה אנשים הקרויים בני-תרבות, לרבות גם את היכולים להגן על דעותיהן בכוח הדיבור. אפשר שתהא מסקנתם נכונה: אך אין שום ערבות שאינה כוזבת. אף פעם לא העמידו את עצמם בעמדתם המחשבתית של בעלי דעה שונה משלהם: אף פעם לא שמו לב למה שיכולים לטעון אנשים כאלה. לפיכך אין להם שום ידיעה שתהא ראויה לשם זה מעצם השיטה שלדבריהם הם מחזיקים בה. [...] זרה להם כל אותה סוגיה במשנת האמת שהיא המכריעה את כף המאזניים והחותכת את הדין האחרון למי שכל שבילי העניין נהירים לו. סוגיה זו יודעים ידיעה של ממש רק אלה שהקשיבו במידה שווה ובלי משוא-פנים לשני הצדדים, ושהתאמצו לראות את טעמי שניהם באור הבהיר ביותר. התכוננות כזאת היא תנאי הכרחי להבנה נכונה בעניני מוסר והחיים עד כדי כך, שאם יש אמיתות חשובות שאין עליהן מערערים, צריך שנקים להם מערערים דמיוניים, ולשים בפיהם את הנימוקים החמורים ביותר שיוכל להעלות הסניגור-לשטן המובהק ביותר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
