סיפורי ט"ה

פרק 11

“בחיים לא!” אמר ביל וכיוון את האקדח לטלוויזיה וירה את כל הכדורים בעצבים, “ביל!” אמר טום וקם מהמיטה , “ככה הם לא יכולים לסחוט אותנו עם התעללות באנשים הקרובים לנו" אמר ביל והשליך את האקדח לרצפה מתנשף, “בחיים לא ראיתי אותך ככה!” אמר טום , “בחיים אף אחד לא ניסה לפגוע במישהו קרוב אלי אל מול העיניים שלי" ענה ביל , “מה עכשיו? הם לא יתנו לנו להתחמק מזה הם בטח יבואו לפה עכשיו , ימצאו פתרון אחר אתה קולטת שזה הסוף? אתה קולט שאחד מאיתנו ימות והשני אחרי זה גם ?” טום נכנס לפניקה פעם ראשונה, “טום ..תרגע אולי בכל זאת יש תקווה " אמר ביל , כן בטח הוא האחרון שחושב ככה , הוא הכי פסימי שיש , “ממתי אתה הפכת לאופטימי ואני ללחוץ?!” שאל טום "מעכשיו?” ביל ספק ענה ספק שאל , “בכל אופן ביל אני רוצה לומר לך מהר שלא משנה מה יקרה, מה תעשה אני סולח לך ולא כועס עליך באמת אני נשבע לך לא אכפת לי אם תהרוג אותי כבר אבל אני מתחנן אל תיתן לי לעשות את זה " טום כמעט ולא עמד כבר על הברכיים , “אני לא יודע די ! פשוט ניתן לזה להתפתח לבד לא רוצה לדבר על זה כל עוד אפשר להדחיק את זה" אמר ביל, הדלת נפתחה בטריקה , “אתה בחור צעיר הגזמת! “ שון נכנס בכעס , “תפסו אותם!” אמר שון ושני הערפדים העוזרים שלו נכנסו לחדר תופסים את טום וביל מאחורה בידיים בכוח , הם הוציאו אותם מהחדר והובילו אותם במדרגות לקומה למעלה ,שם הם הכניסו אותם לחדר , בחדר ישבו קשורים לכיסאות כל אותם השבויים, “אמא!” צעק ביל , העיניים של כל השבויים היו קשורים , “ביל! חמודי שלי!” היא מיד ענתה בקול רועד , “אמא את בסדר?” שאל טום, “כן טומי, ואתם?” היא שאלה , היא כל כך רצתה להוריד את הכיסוי עיניים לראות את הבנים שלה שכל כך התגעגע אליהם אך ידיה היו קשורות מאחור, “פיזית כן" ענה לה ביל , “חבר'ה!” קרא אנדי בהתרגשות , “אנדי...אתה בסדר אחרי ההצלפה?” שאל ביל , “כן " הוא ענה , “די! מספיק עם הפוצי מוצי!” אמר שון , “אחד מכם לך תביא את האקדח עם הכדורים שנשאר שם" אמר שון לאחד הערפדים שכבר שחררו את ביל וטום , “אתם שלא תעזו לזוז" הוא פנה לתאומים , לערפד לקח בדיוק מספר שניות להביא את האקדח בשביל זה הם ערפדים, “תנעלו את הדלת " אמר שון ולקח את האקדח מהערפד ניגש לתאומים ,”קחו!” הוא הושיט אותו להם , ביל וטום הביטו לרגע אחד בשני וטום לקח את האקדח , “קדימה תסיימו עם זה עכשיו! “ אמר שון ,” מה אתם עושים? תסיימו עם מה ? מה הולך שם?” סימון נלחצה, “תסתמו!” ציווה שון , “אני לא עושה את זה!” אמר טום ודחף את האקדח לביל בכוח לידיים , “למה נראה לך שאני כן?” שאל ביל מרים מעט את האקדח בוחן אותו , “טוב די באמת כבר אין זמן!” אמר שון וסימן משהו עם היד לערפדים , “תזכרו אם תירו בערפדים להם לא יקרה כלום, צלפים אתם לא אתם יכולים בטעות לפגוע מבמי שלא הייתם רוצים, וכמה שיותר תעשו בלגן ככה יכאב להם יותר" שון הסביר הכול בקצרה בלחש שהשבוים לא יבינו מה הולך שם, הערפדים הרימו שוט כל אחד והחלו להצליף קודם באנדי ולאחר מיכן בגוסטב וגיאורג את סימון שומרים למקרה חירום, הבנים החלו לצרוח מכאבים וביל וטום הביטו בזה לא יודעים מה לעשות , “ביל תירה בי בבקשה אני מתחנן!” אמר טום, סימון לא שמעה את זה בגלל הצעקות, אף אחד מהשבויים לא ידע למה הם שם ומה ביל וטום צריכים לעשות , “לא!!! לא!!” צווח ביל הוא כבר היה על סף קריסה הוא לא עמד בכל הלחץ הזה ,  , “תירגע נלך לאט" אמר טום מביט בביל זורק מידי פעם מבטים בחברים שלהם שסובלים בגללם , “תרים את האקדח לכיוון שלי רק תרים אותו לא יותר מזה ..את זה אתה יכול לעשות בשבילי?” שאל טום, ביל היבט בטום מניד את ראשו לשלילה , “בבקשה רק להרים אותו לכיוון שלי לא יקרה כלום, אני יודע שאתה לא מסוגל אבל תעשה מעבר למה שאתה מסוגל רק בגללינו הם סובלים ככה " אמר טום, “אתה יותר חשוב לי מהם כמה רע שזה נשמע אבל אתה יודע שאתה הכי חשוב לי בעולם" צעק ביל , “אני ידוע אבל ביל אי אפשר ככה אני מבקש ממך! “ טום התחנן, ביל הביט לצד שון הסתכל עליו עם מבט מחכה, הוא סיבב את ראשו לכיוון השני שם היו החברים שלו שצעקו וסבלו הוא כבר לא היה מסוגל לעמוד יותר בלחץ הזה הוא בלע את רוקו והרים את האקדח לכיוון טום , “מעולה " חייך טום חיוך מאולץ מנסה לעודד את ביל , “עכשיו תירגע קצת ותנשום עמוק" אמר טום , ביל עצם את עיניו לוקח בקושי נשימה עמוקה , היה לו קשה לנשום בגלל החנק בגרון והלחץ , “אתה יכול להמשיך?” שאל טום , ביל הניד את הראש לשלילה ממשיך להחזיק את האקדח מכוון על טום, “תשחררו את שלושת הבנים ותעברו לתכנית ב'” אמר שון לערפדים ,ביל וטום מיד העבירו את מבטם לכיוון החברים שלהם, הערפדים הוציאו אותם מהכיסאות משאירים רק את סימון עדין ללא פגע , הם דחפו את שלושת הבנים לרצפה מתחילים להכות אותם עם מקלות ברזל ולבעוט בהם , “ביל די אי אפשר עם זה! תטען את האקדח!” אמר טום , ביל ידע שכבר אין לו ברירה הוא טען את האקדח בעוד ידיו החלו לרעוד ברמה מטורפת וליבו פעם כמשוגע, הוא היה כולו מלא בזיעה ודמעות ירדו מעיניו ללא שליטה , “שים שני אצבעות על ההדק" אמר טום , הוא גם פחד הוא גם היה מבוהל יותר מאי פעם אך השתדל להחזיק הכול בפנים לא להישבר לא להראות לביל מה הוא מרגיש כי ידע שביל גם ככה לא מסוגל לעשות את זה ואם הוא ירא אותו במצב כזה הוא בחיים לא יעשה את זה , “ואם אני בטעות אלחץ ? הידיים שלי רועדות!” אמר ביל עם קול בוכה , “זה מה שצריך שיקרה!” אמר טום , “לא!” קבע ביל , “טוב מספיק קודם כל תביאו את אחד הכלבים ותביאו סכין תכנית ג'” אמר שון , הערפדים עזבו את הבנים בשקט והלכו להביא את מה ששון אמר, אחד הערפדים תפס את הכלב של התאומים והחל להכאיב לו ככה שהכלב התחיל לצווח , ביל לא היה מסוגל לראות את זה או לשמוע את זה זאת החולשה ההכי גדולה שלו -בעלי חיים , הוא הניח את האצבעות על ההדק בתקווה שיעזבו את הכלב בשקט,זהו עכשיו הוא ידע ששלב הבא יהיה ללחוץ לחיצה קטנה וקלילה על ההדק ולראות את טום נופל למוות אל מול עיניו איך בכלל הוא הגיע למצב כזה?, “הסכין" אמר שון והלב של ביל וטום נפל למכנסיים , שניהם הבינו שזה משהו ממש לא טוב ,משהו שאמור לגרום לביל להיכנע , אחד הערפדים ניגש לסימון נעמד מאחוריה ומצמיד סכין חד לגרונה, “אני סופר עד 0 וחותך" אמר הערפד , “4...” הוא התחיל ,”ביל תעשה את זה!!” צעק טום, “לא!!! למה?!?! לא!!!” ביל השתגע הוא בכה ורעד ונשם מהר , “ 3,2...” הערפד המשיך לוקח את הזמן , “1...” הוא אמר , לפתע נשמעה ירייה מחרישת אוזניים בחדר נהייתה דממה האקדח נשמת מידיו של ביל נופל לרצפה ביחד עם...........

כזאת אני

מיס מתח (: