כלואה ולא בכוח

הסיפור הבא מבוסס מילה במילה על מה שקרה לי בלילה שעבר. בבקשה תקדישו כמה דקות מזמנכם לקרוא את זה. זה חשוב.

סיפור קצר (ואמיתי) – לילה אחד

לא ידעתי מה יקרה באותו הלילה. לא ציפיתי לדבר ממה שקרה שם. לא ידעתי איפה אהיה, ואם היה לי איזשהו מושג, אז הייתי אמורה פשוט להיות בבית. לא חשבתי על זה, לא דאגתי, לא פחדתי. יצאתי לקראת סתם לילה רגיל. אם להודות באמת, הרגשה רעה הייתה, אבל כזאת שבכלל לא משתווה לכל הרע שקרה שם.

הוא התקשר בערך בשעה שש, לפני שישבנו לאכול ארוחת ערב. ביקש שאבוא אליו. את ה"לא" שלי הוא לא שקל אפילו לקבל. דרש שאבוא אליו. "אם זה עניין של כסף – אני אתן לך". וזהו. ככה התקבלה ההחלטה לצאת.

להורים לא אמרתי כלום. התלבשתי ויצאתי בשבע וחצי. כל מה שהם ידעו הוא שאני מסתובבת בחוץ, ממש פה, קרוב לבית. אני זוכרת שביקשו שאחזור לפני חצות הלילה. וחשבתי שאחזור. באמת שחשבתי.

בתחנת האוטובוס חיכיתי כמעט חצי שעה, עד שהגיע מונית והנהג הסכים לקחת אותי במחיר של נסיעה באוטובוס. מצויין. תוך חצי שעה כבר הייתי על המונית הבאה. עכו. בתשע וחמישה עמדתי שם, חיכיתי בדיוק איפה שביקש. כשהתקשרתי אליו, אמר שיבוא לאסוף אותי בעוד עשר דקות. ועשר דקות עברו. ואז עשרים. עמדתי במקום שאינני מכירה, כשכל מכונית שניה שעוברת צופרת לי, וכל מונית עוצרת להציע את שירותיה. שוב לבשתי את חצאית המיני, שכבר סיבכה אותי בצרות קודם לכן, אבל זה כבר סיפור אחר.

אחרי שעברו יותר מארבעים דקות, הוא הגיע. ראיתי אותו מעבר לכביש, ופרפרים עלו בבטן שלי. התגעגעתי.

הוא צעק לי שאחצה את הכביש, וכשהגעתי אליו והא דיבר בטלפון. נתן לי נשיקה חטופה, חיבוק שהוא כאילו חייב לי וצעדנו שנינו למקום שאני לא מכירה.

"לקנות וודקה? תשתי איתי?" הוא שאל כשעברנו על פני מכולת קטנה. הינהנתי. לא היה אכפת לי. הרי לא אני משלמת.

המשכנו הלאה. את הוודקה הוא עדיין לא קנה. במאתיים המטרים שהספקנו ללכת שמתי לב שכולם מכירים אותו. כולם. מישהו קרא לו בשם המשפחה ושאל אם אני חברה שלו. "לא, זאת דודה שלי," הוא ענה בחיוך. כן, ממש. מאומצת, אולי. השיער הבלונדיני והעיניים הירוקות הסגירו אותי כנראה, והוא הודה שאני חברה שלו. מה אכפת לו, כולה משפט.

נתקלנו בחבר שלו. הם הלכו לדבר בצד, הוא ניסה לשכנע אותו במשהו, ואז החבר נתן לו שטר של מאה שקלים. ואז הוא קנה את הוודקה.

החבר נעלם, והוא פשוט הוביל אותי למקום כלשהו, מקום שנראה לי רחוק מאוד. לא דיברנו. אולי החלפנו שני משפטים לכל היותר. אני כעסתי שגרם לי לחכות, והוא סתם הסתכל לצדדים כל הזמן, כנראה מוודא שאף אחד לא יראה אותו איתי. שאף אחת לא תראה. שלא יחשבו שהוא תפוס, חלילה.

אז הגענו לדירה הזאת, שהמנעול שלה בקושי נפתח ונסגר. דירת שני חדרים. מטבח שלא בשימוש, שירותים שאי אפשר להוריד בהם את המים. בסלון הייתה טלוויזיה ומערכת סטריאו. על שולחן הקפה הוא מזג לנו וודקה ומיץ אשכוליות. "תורידי נעליים," אמר לי כדי שכאילו ארגיש בבית. הורדתי. שתינו את הוודקה, ששרפה לי בבית החזה, אבל ההרגשה עברה מהר.

הוא חיבק אותי, נישק את הכתף שלי, הריח את השיער, "התגעגעתי אלייך," מלמל כאילו משהו מבפנים אומר את זה, כאילו זה עמוק עמוק. אני לא דיברתי, לא נגעתי ולא נישקתי. משהו הקפיא אותי, בשונה מכל הפעמים הקודמות.

הוא קם.

"נו, בואי," הצביע אל חדר השינה. כשנכנסתי שמתי לב מיד לפוסטר שהיה תלוי על הקיר – בחור ובחורה. מתחרמנים. שחור-לבן. איזה קיטש.

בחדר הייתה רק מיטה ומראה. וחלון.

הוא נזרק על המיטה, שכב על הגב ברגליים פסוקות.

נשכבתי על ידו, והוא מיד משך אותי עליו. התנשקנו בפיות פתוחים לרווחה, לשונות נכנסים כמה שיותר עמוק. זה מדליק אותו לגמרי. לא עבר הרבה זמן , כמעט שלא עבר בכלל, לפני שהוא ניסה להפשיט אותי. ולא נתתי לו. הוא נשכב מעליי, ואז קם. "תתפשטי," אמר לי ויצא. הוא חזר עירום לגמרי, ואני לא התפשטתי. הוא היה מאוכזב נורא. בכלל, להפשיט הוא לא יודע.

כשהבין שאני לא אעשה זאת בעצמי, הצליח להוריד את החצאית שלי, ואת התחתונים. נגע בי, ונישק. את הבטן, את הרגליים ואת מה שביניהן.

את החולצה הורדתי בעצמי, זאת כבר משימה בלתי אפשרית בשבילו.

והוא ירד. ירד מלא זמן, עד שכמעט נמאס. גרמתי לו לחשוב שגמרתי, ואז אני ירדתי לו. "אני רוצה לרדת לך, תתסתובבי," אמר. הוא לי ואני לו. ואז הוא נכנס אליי. כן, גם אני התגעגעתי. וגנחתי, וצעקתי ונשמתי בקול. והוא הסתכל עליי. בפעם הראשונה הוא הסתכל לי בעיניים. לא הוריד את המבט שלו ממני.

הרים את הרגליים שלי על הכתפיים שלו, הגביר קצב, שאל אם טוב לי. אני אף פעם לא עונה לשאלות האלה. הפעם אמרתי שכן.

אחרי שגמר, יצא וחזר עם עוד כוסות של וודקה עם מיץ. "אני חייב להיות מסטול," הוא אמר. ושתינו עוד כוס. ואז הוא מילא עוד אחת, והכריח אותי לשתות.

אחר כך אני עליתי עליו, ועשיתי איך שידעתי שהוא אוהב. הוא אפילו לא כיוון אותי הפעם, פשוט התענג. "אין לך מושג איזה שווה את," מילמל ונישק אותי. נבלעתי ברוק שלו, הרגשתי את הלשון שלו בכל מקום, ואהבתי את זה.

אחר כך הוא עלה עליי שוב, גרם לי לצעוק חזק יותר, ואז שאל, כאילו כלום, "בואי נעשה אורגיה."

"אני רוצה רק אותך," אמרתי לו.

"אבל אני אוהב," הוא המשיך לזיין בכוח, שאגיע למצב שבו לא אוכל להגיד לא.

"אבל אני רוצה רק אותך," חזרתי. ניסיתי לנשק אותו. הוא לא נתן.

"הם לא יגעו בך. רק אני. הם יסתכלו, הם רק יהיו פה בחדר," הוא הביט בי עמוק, חודר.

"טוב."

הוא קם ויצא. בטלפון רק אמר "תבוא". והוא נשאר בחוץ, עד שההוא בטלפון הגיע.

בזמן שחיכיתי לו, נעמדתי על המיטה והסתכלתי מחוץ לחלון. הכל הסתובב לי. נשכבתי על המיטה בכבדות, ולא הצלחתי למקד את המבט.

הוא נכנס ונשכב מעליי. "עכשיו הוא יכנס, תרדי לו קצת, אוקיי?" אמר ושוב יצא, ומיד אחריו נכנס מישהו. אף פעם לא ראיתי אותו קודם לכן. לא הייתי בטוחה בכלל מי הוא. ירדתי לו, ואז עברתי על כל החוקים כשנישקתי אותו. הייתי חייבת להרגיש שרוצים בי.

הוא חזר, ונכנס אליי, והחבר שלו הסתכל. אחר כך נשכב מעליי כך שלא יכולתי לברוח, והחבר נגע בי, ליטף, הכניס אצבעות קרות וגם זיין.

לא היו לי כוחות להתנגד. לא ידעתי אם הוא שם קונדום בכלל, לא ידעתי כלום. "החבר שלי" שכב מעליי באלכסון ולא ראיתי כלום, רק את הצוואר שלו. הוא הסיט את המבט שלו אחורה, הסתכל איך החבר שלו נהנה.

וזה נגמר, ושניהם יצאו.

כמה דקות שכבתי ככה במיטה, לא מבינה את מה שהרגע קרה. קמתי, מתנדנדת ולבשתי תחתונים וחזיה. באותו הרגע הוא חזר.

"מה את עושה, תתפשטי," הוא אמר.

"חשבתי שסיימנו."

"מה פתאום. חכי, עוד מעט אני אפרק אותך." הוא אמר את זה כאילו אלו מילים נחמדות. הוא לא פירק. הוא לא שכב איתי יותר, רק החבר שלו, ומישהו שלישי עמד והסתכל ליד. לא ראיתי כלום, אני לא יודעת מי נכנס ומי יצא. אני לא זוכרת את הרגעים האלה. לא רוצה לזכור. זוכרת רק שכאב לי.

והם יצאו, וזרקו את הנעליים שלי לתוך החדר. לקח לי זמן לקום ולתלבש. ראיתי מסרק על יד המראה, והסתרקתי, מבלי להסתכל על עצמי. הוא פתח את הדלת בכעס, "נו, בואי כבר." לא היה שם איש מלבדו. לקחתי את הטלפון שלי משולחן הקפה. השעה הייתי רבע לאחת. הרבה מעבר לכיבוי האורות, ויש לי עוד דרך ארוכה הביתה. 3 שיחות שלא נענו מאמא. 3 שיחות שלא נענו מאבא. לא חזרתי אליהם. פחדתי ממה שהם יגידו פחד מוות.

יצאנו שנינו מהדירה, הוא לא נעל. הוא ירד למטה במהירות, ארבע קומות. אני הלכתי לאט, מחפשת כל מדרגה ומדרגה.

ברחוב לא ראיתי אף אחד. עברה בראשי המחשבה שננטשתי, ואז ראיתי אותו מנפנף במרחק כחמישים מטרים. הגעתי לשם, וראיתי מכונית. נכנסתי פנימה. החבר שהתנשקתי איתו נהג, החבר שלי ישב על ידו ואני ישבתי לבדי מאחור.

הוא הושיט לי יד, הושטתי חזרה. הוא החזיק אותה במשך שבריר שניה ועזב.

נסענו, לא יודעת לאן.

אבא התקשר.

צעק עליי. דרש לדעת איפה אני. "מה זה משנה, בעוד שעה אהיה בבית," מילמלתי. הרגשתי שהקול שלי שונה לגמרי.

המשפט הזה הכעיס אותו עוד יותר.

"לא, תהי פה עכשיו."

לא עניתי. לא רציתי להודות שאני רחוקה.

"איפה את?" הוא חזר ושאל מספר פעמים.

"בעכו." נכנעתי.

"אני לא יודע מי יקח אותך או איך תגיעי לפה, אבל תגיעי." ניתוק.

דמעות עלו בעיניי. שלחתי הודעה לחברה הכי טובה שלי, "זהו, הלך עליי," כתבתי. היא נבהלה. ביקשה שאתקשר אליה בדחיפות. לא הסברתי מה קרה, רק שאבא שלי כועס. היא לא הבינה על מה כל המהומה. היא הרי לא שמעה את טון דיבורו. המחשבה עליו יושב ומחכה לי הורידה דמעות.

נסענו בשתיקה, רק מוזיקה רועשת שהרעידה את הלב שלי.

עצרנו כמה פעמים להגיד שלום לכל החברים שהם ראו בדרך, וכולם הביטו בי יושבת ככה מאחורה, וחייכתי. חייכיתי חיוך רחב, ואמרתי "מצויין, מה איתך," כשמישהו שאל לשלומי.

הגענו לחיפה. שניהם יצאו וחיפשו לי מונית. מונית שבשעות כאלה עולה 150 שקלים, הוא הצליח להשיג בשישים שקלים בלבד, ועוד מצא מישהו שיסע איתי ויתחלק בכסף.

הוא לא נפרד ממני לשלום. אמרתי לו קודם, שהוא לא יראה אותי יותר, ולא נראה שאכפת לו. הוא טרק את דלת המונית והנהג נסע. לא הסתובבתי אחורה.

נשענתי ועצמתי את עיניי, והרוח הכתה בי דרך החלון הפתוח, הכתה חזק.

הגענו הביתה מהר. מהר מאוד. השעה הייתה שתיים. הוא עצר ממש ליד הבית שלי ודידידיתי הביתה.

אבא שלי ניסה להוציא תשובות והסברים, אבל לא עניתי לו. הוא אמר שזהו, אני יותר מהבית לא יוצאת, והלך לישון.

ארבע פעמים קמתי להקיא באותו לילה. בבוקר, נדמה היה לי שאמא שלי חיבקה ונישקה אותי לפני שיצאה לעבודה, אבל ככל הנראה זה רק נדמה לי.

אבא שלי לא שאל יותר, לא דיברנו. לא החלפנו מילה. הוא לא דרש הסברים, וטוב שכך. הרי איך אני אסביר לו, שהבת שלו זונה...