פרק 2- מציאות קשה
עבר כבר שבוע מאז שלירם נהרג....בבית אין את אותה אווירה כמו פעם, אף אחד לא מדבר עם השני וכל אחד שקוע בעצמו.
אפילו אבא האדם הכי מאושר שתמיד מתנוסס על פניו חיוך חמוד גם הוא עם פרצוף עצוב.
אני מרגישה כאלו רק עכשיו אני מתחילה להפנים, את מחשבותי קטע צלצול הטלפון.. אמא היתה בטלפון ובמילים קצרות בלי רגש:
ליאני קבעתי לך לי ולאבא תור לפסיכולוג ביום חמישי, אני הולכת לפגישה נדבר בבית.
אני הייתי בשוק! לא הבנתי למה? איך ? לקחתי תיק זרקתי לתוכו פלאפון וארנק ויצאתי בריצה מן הבית.
המקום הראשון שיכולתי לחשוב ללכת אליו היה נעם, אבל ידעתי שנעם באימון כדורגל. לכן פניתי לביתה של חברתי הטובה עדי.
דפקתי בדלת ודמעות התחילו להציף את עיניו, עדי פתחה לי את הדלת ושאלה מה קרה ליאני, למה את בוכה...
סיפרתי לה את האווירה בבית ואת התור שאמא קבעה לנו.
מה אני מפגרת שאני הולכת לפסיכולוג שאלתי? עדי ענתה לי " אמא שלך רק רוצה לטובתך היא רוצה לשקם את המשפחה.
עדי הלכה להביא לי כס מים שהרגע...ובינתיים נכנסתי לאייסי קיו נכנסתי לשלי וראיתי הודעה מנעם:
יפה שלי מתגעגע מקווה שאת מחזיקה מעמד אחרי האימון אני אדבר איתך 3>
ההודעה שלו חיממה לי את הלב, ומאוד הרגיעה אותי, אני לא הייתי יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
כשעדי חזרה היא קרה את ההודעה ואמרה: הלוואי וגם לי היה חבר כזה מתחשב ורגיש, האמת שמתי עין על הילד החדש שהגיע לכיתה לפני חודש ..
הוא חמוד אמרתי...תזכירי לי איך קוראים לו שאלתי... איתמר אמרה עדי ועל פניה נגלה לעיניי חיוך חמוד ומתוק...
למה את לא הולכת לדבר איתו.... אני פוחדת היא אמרה הוא לא מזמן עבר חוויה מאוד קשה אבא שלו נפטר...
ושוב עניי התחילו לדמוע אני כל דבר שקשור למשפחה מזכיר לי את לירם אני לא יכולה לברוח מהמציאות הקשה שבה אני נמצאת.
כינוי:
:) natalie
בבלוג זה
בכל הבלוגים
